כל הפוסטים של איל שכנר

צליחת הכנרת – בלי מדוזות וכמעט בלי גלים

מאת: אייל שכנר, שחיין וצולח כינרת לאורך, יולי 2010

קצת על עצמי

אני משחייני "הקופסא", אני אוהב לראות את הפס השחור בבריכה לשמאלי ולהרגיש את הקיר כל 25 מ'. הגלים בים, ובעיקר מדוזות, לא עושות לי טוב.
עד גיל 18 הייתי שחיין תחרותי ומאז ניסיתי מספר פעמים לחזור ולשחות באופן סדיר אבל ללא הצלחה. עד לפני שנה, שאז התחלתי לשחות בקבוצת המאסטרס של "עולם המים" (כן, כן, …).

ההכנות למשחה

לפני כמספר חודשים, כשתכננתי איך תראה עונת השחייה הקרובה, נתקלתי ברעיון של צליחת הכנרת לאורך ביום הארוך בשנה (טוטאל בלאק ג'ק). בהתחלה זה נראה לי משהו בלתי אפשרי לשחיינים לא מקצועיים, כל מי שאני מכיר שצלח את הכנרת היה סביב גיל ה- 20 והתאמן מספר שעות כל יום, אבל החלטתי לסמן לי את המשחה כאחד היעדים המרכזיים השנה.
הגדרתי לי מספר יעדי ביניים, קודם נשחה במשחה נדב 5 ק"מ במים מתוקים, זאת קצת הרגשה של בריכה, אחר כך אעבור לשחות בים ולהתאמן לקראת משחה טוטאל ת"א (5 ק"מ בים) ואם הכל יהיה בסדר נברר עוד פרטים על צליחת הכנרת.
משחה נדב היה סיוט, סחבתי פציעה במרפק, הניווט בנחל הפתלתל והבלגן בארגון התחרות לא עשו לי יותר מדי חשק להמשיך להתחרות במים פתוחים. אבל אחרי כמה ימים זה עבר והתחלתי בהכנות למשחה ת"א. שוב אכזבה, ים שנראה כמו מכונת כביסה ותוצאה גרועה גרמו לי לרדת מהרעיון שאני מסוגל לצלוח את הכנרת.
אבל כמו אחרי משחה נדב, עברו כמה ימים ועזרתי אומץ לשלוח מייל מתעניין לגדי כץ. חצי שעה לאחר מכן כבר היינו בשיחת מוטיבציה וקבענו שנפגש, נתרשם ונחליט.
למרות שהיה לי ברור שאני בין השחיינים המהירים בקבוצה ידעתי שאני "הצעיר" ביותר בביצוע מאמצים ארוכים ובטח בשחייה למרחקים ארוכים במים פתוחים.
עכשיו, כשאני קורא את כל האימונים שחברי הקבוצה עשו לקראת המשחה, אני קצת מתבייש. לקראת המשחה הוספתי אימון שלישי בשבוע שבו תרגלתי שחייה בים או שחייה "ארוכה" בבריכה (האימון הכי ארוך היה של שחייה רצופה של שעה). חוץ מזה שחיתי פעם אחת עם גדי כץ ועמי גינצבורג 5.5 ק"מ בים בכיף, לצורך הכרות וכדי להראות מה אני מסוגל.

המשחה

בלילה של המשחה הייתי מאוד לחוץ ולכן החלטתי להתנתק מכולם ולהתכנס בתוך עצמי. ישר מהתדריך חתכתי לחדר במלון. הפתעתי את עצמי שהצלחתי להירדם בקלות ורק SMS דואג מאמא ("כבר התחלתם ?") ב- 23:00 העיר אותי לכמה דקות.
הגעתי לחוף ונשאבתי למכונה, לכתוב מספר ברזל, לחבר את הסטיקלייטים, להכניס משרוקית לבגד ים (אח שלי השביע אותי לקחת למקרה צרה), למרוח וזלין, לסמן את התיק ויאללה מוכנים למים.
במשחה עצמו היו עליות וירידות, כמו כל גל טוב.
ההתחלה בחושך היתה מפחידה אבל הקצב האיטי (והנכון) איפשר לי להתרגל למצב החדש של שחייה בחושך בקבוצה צפופה. מימיני שחה גדי כץ, ניסיתי להיכנס לקצב התנועות שלו כדי לשמור על השורה.
רק לאחר המשחה גיליתי שאני אוהב לשחות בחושך. זה קרה בהפסקת חשמל באמצע אימון בבריכה – רוב השחיינים בקבוצה העדיפו לעצור או להאט ואני נהניתי מכל רגע.
תחילת האור הביאה איתה יופי של נוף של הגולן אבל גם גלים – בדיוק מצפון לדרום – גלים מעצבנים שמפריעים לאיש "קופסא" כמוני להיכנס לקצב, בדיוק הגלים שגדי כץ הזהיר אותנו מהם, אבל עד העצירה הבאה הם נפסקו ונראה לי שכולם נשמו לרווחה. עד סיום המשחה הכנרת הייתה שקטה כמו בריכה בכניסה ראשונה למים.
לפני המשחה ניסיתי לחשוב על מה חושבים במשך 9 שעות ? אני לא מחובבי המוסיקה אז אין לי שירים שמתנגנים לי בראש, לחשוב על העבודה – לא בשביל זה באתי. בהתחלה המחשבות היו "טקטיות" – אני שוחה בקצב הנכון ? אני קרוב מידי לשחיין לידי ? להסתכל על השעון או לא להסתכל על השעון ? בהמשך, כשעלה האור וקצת פתחנו רווחים, המחשבות כבר היו על הנוף, על האינסוף כשמסתכלים צפונה וקצת חיוכים לשותפים לדרך.
כולם הזהירו אותי מ"המשבר" או מ"הקיר" והגדיל לעשות איתן פרידמן שדיבר על "משברים". משבר ממש לא היה ואני זוקף את זה לקצב הנכון – גם שיש כח לא צריך להגביר, כל תנועה במקסימום יעילות (החבר'ה קראו לזה "לשחות עם הראש ולא עם האגו") ולהקפדה על שתייה ואכילה בכל הפסקה גם כשלא רעבים או לא לגמרי צמאים.
השעתיים האחרונות לא היו פיקניק, החוף שלא רצה להתקרב, המרפק שלא הפסיק להציק. אבל בסוף זה פתאום קרה – רואים קרקעית, פתאום אפשר לעמוד והנה כל החבר'ה מהקבוצה הראשונה על החוף מחייכים מאוזן לאוזן.
אין כמו לסיים עם חיוך גדול והרגשה נפלאה כאשר אתה יודע שהיית שותף לאירוע ראשוני, מיוחד – לדף חשוב שנכתב בתולדות השחייה במים פתוחים בישראל.
עם כל האדרנלין ובלי טיפת עייפות בגוף אני נוהג הביתה.
רק בבית אני קולט שהגב שלי במצב מדיום-רייר (ותודה לרוקח שהסתכל בבהלה על הגב שלי והמליץ על משחה נגד כוויות), לקח אחד נרשם לפעם הבאה.

כמה תודות

תודה לתמר קופרמן שנענתה לבקשה שלי לשחות את השעה וחצי האחרונה ביחד כאשר החוף לא רצה להתקרב.

תודה לליאור זק מאור על העצות בנושא תזונה, לפני ותוך כדי, ללא השיחה שלו אני בטוח שהייתי מדלג על "תדלוק" בהפסקות.
למתנדבים על הסירה שתמיד היו בזמן לכל גחמה (החלפת משקפת, סוג של בר אנרגיה או סתם מים) ממש בר אקטיבי.
גדי כץ הבמאי, המפיק והשחקן הראשי בצילומים של סרט שאי אפשר להגיד בו CUT. היוזמה, המלחמה חסרת הפשרות שהאירוע יתקיים, האמנת בדרך ולא נשברת גם שלחצנו לשנות את שעת היציאה. בזכות הקצב המדוד שאיפשר לכולם לשחות ולהנות עד הסוף. תודה על העצות לפני ותוך כדי, אני אמשיך לנסות לשחות רפוי.
מקווה להיפגש בפרויקטים הבאים.

סוף ואולי התחלה של משהו אחר

הרבה זמן לקח לי עד שהצלחתי לאט-לאט לכתוב משהו מהמחשבות שלי – מה עשיתי בעצם? איך עשיתי? והשאלה הגדולה, שעדיין אין לי תשובה עליה וכולם שואלים אותי אותה, למה עשיתי?
פתאום השחייה בבריכה זה משהו אחר, צריך להתרגל לסגנון קצת יותר קצבי, המרחקים באימון נראים קצרים, כל הזמן יש הפסקות ואפשר לעצור שכואב.

"מלחמות החיים לא תמיד מבקשות
את האיש החזק ביותר וכתפיו הנוקשות,
כי אם תמיד, אך תמיד ינצח בכל
רק אותו האדם החושב כי יכול…"
שיר האומץ / ר. קיפלינג

למדתי שלהיות רפויים זה לא רק בגוף אלא גם בראש.
אייל שכנר