כל הפוסטים של כץ שי

שחיינית

משחה נדב

הכל, מים פתוחים, , , , , ,

המים הפתוחים נולדו ב- 21.6.10, במהלך צליחת הכינרת לאורך. אני זוכרת את הרגע, את ההכרה שזה מה שאני אוהבת ובזה אני רוצה להשקיע.

את ההכנות לצליחה עשיתי לבד, עם הכוונה מינימלית, היה פרטאצ'י עם לא מעט חששות ועם המון גאווה ואושר בסיום. את הפוסט המסכם סיימתי בתרועת ניצחון "I did it my way ".

כעת חיפשתי הכוונה או הדרכה מקצועית כלשהיא.

מכאן החלה הדרך שלי למשחה 10 ק"מ תחרותי.

לגבי הדרכה היו לי כמה רעיונות, החיפוש הוביל אותי לגדי כץ ול- TI. על TI ידעתי מעט, במהלך הזמן למדתי הרבה יותר. התחלנו לעבוד בסבלנות על סיכול ממוקד של טעויות ועל שחיה יותר זורמת, ארוכה ופחות קופצנית. אין לי הרבה סבלנות (המעט שיש משמש אותי בעבודה) ומעט מאוד מודעות מוטורית, למרות שנים ארוכות של שחיה. שיטת העבודה מאוד אישית ופרטנית , הייתי מוכנה לעבוד קשה וצעד אחרי צעד, עם המון השקעה ,התחלנו לראות תוצאות.

במקביל התחלתי לשחות בים פעם בשבוע, עד סוף נובמבר. התאכזבתי כשהים היה שקט – גלים יש לי גם באימון מאסטרס (בעיקר כששי במסלול הסמוך) .

במהלך החודשים אספתי מידע ותכניות אימון ובניתי לי מסגרת לעבודה.

אני אוהבת לקבוע יעד מספרי, מדיד. שלוש שעות ל- 10 ק"מ היתה בחירה שרירותית לגמרי– מספר עגול עם סמליות מסויימת שלsub 3h marathon . (זה לא באמת מרתון, גם לא ע"פ נוסחת 1:4 – חסרים 550 מטר) . כך נוצר חלום קטן.

חודשים לפני המשחה, החלטתי לקחת פסק זמן מ- TI. ההחלטה היתה קשה. יש אנשים שמתמסרים למאמן, לתחושה שמישהו סמכותי יודע מה טוב, מנהל את הדברים ולך נשאר רק לעבוד. לבצע את התכנית שלב אחר שלב, להאמין שכך נכון. אצלי זה גורם לתחושה מאוד אמביוולנטית. כן, גם לי יש צורך בביטחון הזה, אני נהנית ממנו. זה גם מעורר בי התנגדות ותסכול, צורך לעשות דווקא. עבודה עם מאמן היתה לי בשפע בילדות ובנעורים, וזהו פרק שהיה טוב לזמנו והשארתי מאחורי.

המשכתי להתאמן. אימוני בריכה עם עליה במטראז השבועי. הפסקתי לפחד ממספרים – ספרתי בריכות,

(25 מטר) ספרתי תנועות, (ורחוק מעינו של גדי, קצת חיפפתי ) ספרתי חזרות בסטים… הפכתי לסופרת. סתם. היו לי מדי פעם פרטנרים לאימונים, אבל ברובם התאמנתי לבד. זה מה יש. למדתי להבדיל בין איתותים שונים של הגוף – לזהות מהם סתם "קרעכצים של מאמץ" . למזלי (טפו טפו ) לא היו כאבים משמעותיים יותר. אחד מהרגעים המרגשים במהלך האימונים היה כאשר קיבלתי את פרס טרי לוכלין על דבקות במשימה לתרגיל מרכזי של 5000 מטר עם טמפו טריינר. והיו עוד כמה רגעים מרגשים – לגלות שאני עומדת בתכנית ככלל ובמסגרת הזמן ל- 10 ק"מ מילא אותי אושר גדול, כל אימון מחדש. הקלות הבלתי נסבלת של יצירת דרמות… היה ברור לי גם הפעם שההבנה שלי לא מספיקה בכדי לאמן את עצמי, שיש נקודות בהן אני מוותרת לעצמי. צפיתי הדרדרות מסוימת בטכניקה. כנראה בתחום הזה אני זאבה בודדה, העבודה העצמית והלימוד מהנסיון שלי, מההצלחות והטעויות משמעותית עבורי.

שבוע לפני המשחה כמובן מתעוררים השדים. למה רצתי במרתון ירושלים ? (10 ק"מ, ועוד כמה קטעי ליווי) . האם ההכנה שלי מספיקה ? האם הטייפר שלי מספיק ? לא הרגשתי במיטבי, הרגשתי די חלשה.

למשחה נרשמו 10 שחיינים והגיעו תשעה, שתי נשים ושבעה גברים. כבר הכנתי את עצמי שלא נורא להגיע אחרונה בסיטואציה כזאת…

בוקר המשחה. לילה קודם עשיתי את הבלתי יאומן וישנתי. התחלה מעולה. נוהגת לניר דויד, מרגישה את המתח בידיים ובכתפיים.

השופטים מקפידים על כל כללי התחרות במים פתוחים – אסור לשחות עם ציפורנים ארוכות (כולל מסדר המפקד) ,אסור תכשיטים. אסור ללכת במים, מותר לעמוד. אסור להחזיק או לגעת במזח ההאכלה. (השופטים מושיטים לשחיינים כוס מים תלויה על מוט קצר, ומגישים ג'ל. אח"כ זורקים על המזח את השאריות, או שמשליכים למים והם אוספים אחרינו… קצת לא נעים.

10 סיבובים במעלה ובמורד הזרם (בקושי זרם) סביב מצופים המסמנים ק"מ אחד.

מקווה לשחות עם קרן, המתחרה הנוספת. תחקור קצר לפני המשחה מראה שהיא מנוסה טיפה יותר ממני וברמה דומה.

הגענו לנקודת האל חזור. מתחילים.

שני ק"מ ראשונים בצמוד לאחד הבנים, אח"כ הוא מתעייף מעט. אוכל, פעם ראשונה. סיבוב עם קרן. עוברת אותה וממשיכה לבד. הנחל מתפתל קלות, יש חבל הפרדה בין צד ימין לשמאל ואני נעזרת בו הרבה. מקפידה לתקוע יד או ראש בכל ג'ריקן. (ולפעמים גם וגם)

עברנו 5 ק"מ, מרגישה בסדר – לא מתפוצצת מאנרגיה, מרגישה שהקצב טיפה איטי, אבל גם מסוגלת להמשיך בלי בעיות. עוד סיבוב, עוד הפסקת אוכל. (שחיינים מהירים ומקצועיים שותים ואוכלים תוך כדי שחית גב) . אני אפילו לא ניסית לשחות גב – קודם כל, אני עומדת על זכותי הלגיטימית לאכול במצב מאונך, חוץ מזה גם חתירה אני שוחה עקום. לא רוצה לחשוב לאן הייתי מגיעה בגב.

באימונים שילבתי גב, והמאמץ של שחיה רק בחתירה מתחיל להשפיע.

בעצירה שואלת מה הזמן (אסור לשחות עם שעונים) ומבינה שאני רחוקה מזמן המטרה שלי. לא נורא, זה מה שיש היום, זה אולי לא מבריק אבל בהחלט לא רע. סה"כ, זמן המטרה היה תיאורטי לגמרי. את שיא היסוד האמיתי למים פתוחים אקבע היום.

ברוכה הבאה לחלק הכי קשה – ק"מ 6-8 . עדין לא ממש הסוף, אבל מתחילים להרגיש את העייפות. עייפות – לא קיר. בסיומם עוד עצירת אוכל. צ'ופר. אני מפנטזת על ההפסקה מתחילת הסיבוב. אם אחרי 6 ק"מ הייתי רעבה, בשלבזה כבר הרגשתי קצת בחילה והכרחתי את עצמי לדחוף עוד נוזלים וקלוריות. מרגישה את השמש החמה בגב וברגלים.

שני סיבובים אחרונים. כבר מרגישים יותר קל. הלב נפתח, הידיים כואבות. מבטיחה לעצמי – עוד סיבוב אחד, ולא אעבור יותר שוב את הפיתול, את הגשר… 10 סיבובים השניאו עלי את הנחל הרבה יותר ממאות בריכות בבריכה קצרה. סיבוב אחרון. יש עוד טיפה כח להגביר. עוקפת עוד בחור ממש ב- 500 מטר אחרונים. עוברת את הגשר הנמוך. רואים את צמד המצופים ואת שלט הסיום. מגבירה.

3:20:30 . אכזבה קלה בתחילה, שמתפוגגת בהמשך. מה לעשות, מים פתוחים הם לא בריכה, וקיים הפרש משמעותי בזמנים. נתתי עבודה, משחה שקול, לא נפלתי על שטויות.

הגעתי רביעית מבין כל המשתתפים, ואחת לפני אחרונה מהנשים.

ראיתי מטפס הרים שיכור

אשר את נשמתו מוכן למכור

למען איזה רגע משוגע

של הזריחה מהפיסגה.

קיטש, נכון ? נסו לשיר את זה במשך ה- 500 מטר האחרונים של משחה 10 ק"מ.

לא היתה "זריחה מהפסגה", אבל כשאני מתבוננת לאחור על הדרך היפה שעברתי בחדשים האחרונים, אני גאה מאוד. כבשתי כמה פסגות, ויש עוד לא מעט לפני.

יש בהחלט מה לשפר לפעם הבאה… וגם לחגוג את הפעם הזאת.

ואגב, נשמתי לא למכירה.

תודה לכל מי שעזר, בעצות, תכניות וכפרטנר לאימונים.

צליחת הכינרת לאורך – מתוק האור בעיניים, או איך נשרטתי קשות

מים פתוחים, הכל, , , , ,

מאת: תמר קופרמן, שחיינית וצולחת כינרת לאורך, יולי 2010
ראה סירות שטות על המים
ועפיפונים בשמים
לא תדע שובע
המרחק והגובה
ומתוק האור בעיניים

ביום בהיר אחד, מור שלזינגר מכריזה על האתגר הגדול הבא. מה יכולה להיות הפסגה הבאה אחרי איש ברזל? ריצת 100 ק"מ? ברזל אולטרה? אריאל אולטרה? לא, בסך הכל צליחת הכינרת. אבל לאורך.
צליחת הכינרת הוא משחה שמשאיר טעם טוב. צלחתי בצליחה המסורתית כמה פעמים ובשלבים שונים בחיי, ולמעשה ההחלטה לצלוח ב- 2007 היתה הפתח דרכו נשאבתי שוב לעולם הספורט אחרי כמה שנים של הפסקה.
כדרכם של רעיונות, הרעיון התחיל להסתובב לו אי שם בין התאי האפורים, לצבור תאוצה ולסובב שם כמה דברים… גם אני רוצה. כך נולד ג'וק שהפך להיות ג'וק מחמד בעל חשיבות רבה במהלך השבועות הבאים.
למרות מפלס המים היורד, אורכה של הכינרת מכובד למדי, אולי לא בשביל אגם אבל בשביל משחה. מעל 21 ק"מ. אני מסתפקת בחצי. 10 ק"מ עגולים.

החלק הכי קשה במסע הוא להחליט לצאת אליו. אח"כ התכנון קלי קלות… איך מתכוננים למשחה מים פתוחים ארוך?
יש תכניות באינטרנט, יש המלצות מצוינות באתר TI. יש קבוצה שמתאמנת באיזור תל אביב.
מירי וליאור מהפועל ירושלים (תודה, תודה!) נתנו לי מסגרת כללית,
גדי כץ (תודה, תודה!) נתן לי טיפים ותכניות אימון.
גם מור עזרה הרבה (את חכי בבקשה לסוף)
ואז התיישבתי עם המאמנת תמר ובנינו יחד תכנית שתתאים לצרכים שלנו, ותאפשר לירושלמית עסוקה עם עבודה ומשפחה להכניס לתכנית השבועית את מינימום האימונים הדרושים למשחה.
נותרו 10 שבועות, ותכנית האימונים התבססה על התמקדות בעיקר. החלטתי פשוט להתמקד בשחיה ולעזוב את רוב המסביב: תרגול שחיה בים, ניווט ושאר ירקות.
התכנית התבססה על 4 אימונים בשבוע, אחד מהם עם קבוצת המאסטרס של הפועל ירושלים (והמאמנת המקסימה מירי מנור) – אימון משובח המתרגל בעיקר מהירות, אימון אחד של כשעה שחיה לאחר שעת ריצה (אימון קשה ולא מהנה) עוד אימון של כ- 3 ק"מ ואימון שבועי אחד של מרחקים עם עליה הדרגתית עד 6600 מטר. מטבע הדברים, (וע"פ הכשר מגדי כץ) אימוני בריכה הם אימונים של אינטרוולים, ובעצימות יחסית גבוהה.
כך לא ויתרתי על הר לעמק, ולא על הטיול לירדן. כמעט לא שחיתי בים והצלחתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר !
ולמרבה הפלא באמת היה בסדר. היה יותר מבסדר. נהניתי להעלות נפחים וכמות אימונים, התחלתי להתרגל לקצב "שיוט" גם בשחיה, לשפר יכולות ואפילו לנשום כל 3 תנועות בחתירה. (בזכותך מירי!)
ואז 4 שבועות לפני המשחה כתף ימין מתחילה לאותת. בתחילה אותות קצרים ולא ברורים. בהמשך הלחישות הופכות למסר ברור. כואב.
פציעה?
החלטתי על השבתה של שבוע. אחריו אני מתייצבת אצל אורטופד, המאשר לי לחזור לשחות, בהדרגה.
בכל פעם אחרי שחיה יש כאבים, ואני בלחץ.
עוד לא הגעתי לשלב האימונים בו ניתן לעבור לתכנית מינימום. עדין לא הייתי מעל שעתיים במים. (המשחה אמור להמשך 3.5-4 שעות). עברתי קצת יותר ממחצית המרחק. עבודה בעומס קל מדי, או עליה הדרגתית מדי תביא אותי למשחה בלי הכנה ובלי ביטחון. ומצד שני, מי המטורף שמתאמן עם פציעה?
התודה הגדולה הבאה מגיעה לפיזיוטרפיסט שלי.
תודה על תשאול ובדיקה יסודית, על הרבה סבלנות ובעיקר על הביטחון שנתת לי.
גזר הדין: אין נזק משמעותי לכתף או לזרוע, הרבה עומס על הצואר. ניתן להמשיך להתאמן, בהדרגה.
ממשיכה לשחות והכאבים פוחתים. עדין יש שרידים ושאריות, אבל כשיש ביטחון ושקט נפשי, כאב הוא רק כאב.
ובמהלך השבוע העצבני הזה, אני מבינה עד כמה המשחה הזה חשוב לי. כמה מחשבה, תסכול כעס ופחדים, כמה כסף והתרוצצות השקעתי בו.
זה הרבה יותר מסתם ספורט.

נותרו שבועיים למשחה. הארוכה הארוכה ביותר עד כה עוברת בשלום. מפגש הכרות עם גדי ושאר הצולחים. סימולציה של שחיה בלילה, עם קבוצת הצליחה. משחה אטרקציה – שאחריו אני מרגישה ביטחון להיות זנב לכרישים בקבוצה המהירה.
אל הצליחה אני מגיעה בביטחון. כמה קל לערער ביטחון.
הגענו לתדריך בצמח, דרך טבריה. הנסיעה דרומה לאורך הכינרת מעוררת חששות. גם התדריך, בו אנחנו רואים את גדי במצב בלתי רפוי לא מוסיף שקט נפשי. השחיין שצלח בעבר את תעלת למאנש מזהיר אותנו ממשברים במהלך הצליחה. מרגישה קטנה, לא מנוסה ומפוחדת.
ישנים קצת, על הדשא וברכב.
יוצאים לשחיה. שעה וחצי ראשונות של שחיה בחושך מוחלט, מדי פעם פלאש של מצלמה פולח את החושך. שוחים עם סטיקלייטים, במבנה צמוד עם מקומות קבועים מראש. מלטפת את רגלי מי שמלפני, ומרגישה ליטופים מאחורי. זו אינה הטרדה מינית, אבל בהחלט הטרדה ספורטיבית. עוצרים כל כמה מאות מטרים. עוברת לשחיית חזה, בכדי לראות לאן פני מועדות.
את השעה וחצי הראשונות עד אור ראשון שוחה חזה, הקצב איטי והעצירות מרובות.
האור עולה, השחיה נעשית משוחררת ומהירה יותר. עוברים לחתירה. הזמן עובר מהר. מקפידים על עצירה כל 50 דקות ואני שותה איזוטוני ואוכלת ג'ל כמו ילדה טובה, ע"פ ההנחיות.
הזמן עובר… כבר שחינו 7.5 ק"מ ואני מרגישה מצויין. לא האמנתי שארגיש כך אחרי 3 שעות במים. בעצירה הבאה אנחנו משלימים 9.5 ק"מ, ברור לי שאשלים לפחות עשיריה עגולה. גדי והשחיינים האחרים מתחילים להפעיל עלי לחץ : תשחי את כל המרחק, את יכולה…קטן עלייך. מאוד יכול להיות שהם צודקים. אני מרגישה מעולה. שוחה עם הפייסר, הקצב נח לי, ובכל זאת, נולדתי עם חשיבה שמרנית. אני מאמינה בהתקדמות הדרגתית, לא להתאבד על משחה, חשוב ככל שיהיה. התאמנתי ל- 10 ק"מ, לא נכון פתאום להכפיל את המרחק.
מחליטה לעלות לסירה בעצירה הבאה. 13 ק"מ (או טיפה יותר) ואני מאושרת !
נחה קצת, עוזרת למתנגבים המקסימים להאכיל ולעודד את השחיינים.
בשעה 10:30 חוזרת למים, ללוות את הקבוצה בקילומטרים האחרונים. חשבתי שיש עוד כ- 2 ק"מ. היו עוד ארבעה!
חזרתי למים בכדי לעודד, ואני מגבירה קצב. שוחה עם הבנים החזקים. מדי פעם מצליחה לשלב כמה עשרות מטרים חזה, בכדי לשחרר כתפיים. בשביל הדאווין, עשיתי גם כמה תנועות פרפר…
איפה החוף ? הנה רואים אותו. עוד 3.5 ק"מ… עוד 1.5 ק"מ…
עכשיו באמת נשארו רק כמה מאות מטרים. בראש מתנגן לי שיר (רוב השעות – עידן רייכל) שטחנתי שבועות בהכנה למשחה. אני שיכורת ניצחון. הגרון ממש חנוק.
כמה מטרים מהחוף, אפשר כבר לעמוד. אבל אי אפשר לעמוד, אני קופצת, רוקדת. רצה אל מור וכמעט מפילה אותה בחיבוק ענק.

מתוק האור בעיניים.

תודה!
תודה לבעלי היקר, שסובל את הג'וקים שלי. תודה לילדי על העידוד התמיכה והגאווה.
תודה למור – ההשראה שלי למשחה, וכנראה לעוד כמה דברים.
תודה לגדי כץ – אחד הבונוסים הגדולים בספורט הוא לפגוש אנשים כמוך. כל כך נעים, נדיב ואוהב לעזור. לפעמים שריטה גדולה באה במצב רפוי …
תודה למירי מנור ולליאור בירקאן.
תודה לדויד פידלר, הפיזיוטרפיסט.
תודה לחברי לשיגעון: חברי לסוללים (מתאים לכם לשנות לצוללים?) ובראש ובראשונה לאלון – נבחרת עידוד ותמיכה של אדם אחד. רונה, הראל, שמעון, איאן, טל וכמובן הרווה. ולשחייני הפועל ירושלים לינה, אסנת ואריק.
תודה לבנות פורום נשים על העידוד והתמיכה.

כמה מילים אחרונות למאמנת שלי. פרויקט כזה דורש אימון יותר מסודר. במבחן התוצאה, מסתבר שעשיתי עבודה טובה. עשיתי גם טעיות, כולל מטופשות להפליא.

לטוב ולרע
I DID IT
MY WAY