The Origins of Terrestrial Swimming Technique
הומו סאפיינס שוחים כמו שאר בעלי החיים היבשתיים – כמו כלבים, סוסים או צבאים – ארבעה אברים 'טוחנים' מים בזמן שהראש מוחזק גבוה מעל למים. לעומת יונקים אלה, האדם ביצע קודיפיקציה ותיעד את טכניקת השחייה בספרים, מדריכים שונים, סרטי ווידאו והקים גופים מוסמכים שמלמדים את הטכניקה.
לאחר זמן מה, שחייה למרחק קצר יכולה 'להשתפר' מרמת המחריד לרמת המעייף. בזמן שאתה מתנשף ומרגיע את הדופק לאחר ששחית בריכה אחת, אתה קובע את יעד השחייה הבא שלך – לשחות שתי בריכות ולאחר מכן עוד. הרי איך היית מודד התקדמות בדרך אחרת? ברגע שאתה מפנים שעליך לשחות מרחק ארוך יותר, זה ברור מאליו שאם לשחות בריכה אחת זו פעילות מעייפת, אתה תידרש להיות בכושר טוב יותר לשחות מרחקים ארוכים יותר. וכפי שנכתבו מיליוני מילים על שחייה ודרכים לשיפור השחייה, הגישה של "יותר וקשה יותר" לאימון שחייה תועדה לעייפה.
כעת בואו ונבחן את הרעיונות הרשמיים שפותחו לאורך השנים כדי לתמוך בגישת ה- "יותר וקשה יותר" וגישת ה- "יותר נפח-יותר מאמץ" לאימוני שחייה.
איך לימודי השחייה התפתחו
פרט לעובדה ששחיית יונקים יבשתיים הינה פעולה שבני אנוש מבצעים באופן טבעי, גופים רשמיים שהוקמו, אשר הפכו לברי סמכה רשמיים בעניין לימוד שחייה, הוקמו כגופי בטיחות (Safety Organizations) אשר מתמקדים במניעת מקרי טביעה. מכיוון שרוב מקרי הטביעה קורים רק מספר מטרים ממקום מבטחים, לא הושם דגש על טכניקות המתבססות על יעילות שכן לא היה צורך בלימוד דרך ושיטה שתאפשר שחייה למרחק ארוך. למרות ששיטות ההוראה של אותם גופים התפתחו לאורך השנים, ה- DNA הארגוני שלהם עדין מתבסס על בטיחות במים, ולא על תנועה זורמת ומלאת חן.
איך אימוני השחייה התפתחו
מכיוון שכל שחיין מתחיל מתעייף כבר בשחיית הבריכה הראשונה, הוא מניח ששחייה הינה פעולה קשה שדורשת אימונים ארוכים ומפרכים. הגישה לאימוני שחייה הייתה מאד בסיסית בין שנות ה- 20 לשנות ה- 50 של המאה הקודמת.
האורים והתומים
בשנות ה- 60 "מדעי ספורט" שהתבססו על מחקר של אימוני אינטרוולים וכדומה קיבלו הכרה רבה יותר. בספרו של
שני הספרים הפכו לאוטוריטות, חלק מזה נבע מכך שכותבי הספרים היו מאמנים מוכרים ומוצלחים אבל בעיקר מכיוון שהכותבים אחזו בתואר ד"ר לפיסיולוגיה של המאמץ וספריהם כללו הפניות רבות למחקרים. החיסרון הבסיסי באותם מחקרים פיזיולוגיים הוא שכולם בוצעו ביבשה ולא במים זאת, תוך שימוש במכשירי ריצה ואופניים נייחים. הסיבה לכך הייתה שקשה היה לבצע מדידות פיזיולוגיות במים.
פיזיולוגיה ומחקרים לא מתאימים
תוצאות המחקרים הנ"ל היו בעלי קורלציה גבוהה עם פעילויות סבולת המתבצעות על היבשה. יכולת אירובית גבוהה תואמת זמני ריצה מהירים. צריכת חמצן טובה תואמת תוצאות רכיבה מעולות. אולם מעולם לא הייתה התאמה-קורלציה עקבית בין מדדים פיזיולוגיים טובים לבין תוצאות שחייה טובות. הסיבה שיש מתאם גבוה בין רמת הכושר הגופני לבין תוצאות וזמנים בספורט כמו ריצה היא, כמו שאמר ד"ר מייקל ג'ויינר (מרתוניסט ושחיין למרחקים ארוכים): "רמת הביצועים בריצה וברכיבה תלויה ב- 70-80% ברמת הכושר הגופני; רמת הביצועים בשחייה תלויה ב- 80% ביעילות התנועה במים". ויעילות קשורה בצורה הדוקה הרבה יותר לאימון מערכת העצבים מאשר פעילות אירובית!
פיספוס ותקווה
ובכל זאת, אשליית האוטוריטה המבוססת על מחקרים מדעיים ותארים מתקדמים, בשילוב עם להיטותם של מאמנים לשיטות אימון "מדעיות", הובילו לכך שכל עולם השחייה רדף אחרי פתרונות פיזיולוגים "לבעיות" בשחייה למרחק ארוך יותר בזמן מהיר יותר. ועדיין, כל הקונסטרוקציה של מדע השחייה מבוססת על הנחות בעיתיות מאוד.
זו בדיוק המשימה ש- TI לקחה על עצמה – לספק אלטרנטיבות מוכחות ללימוד ואימון שחייה!
בסידני 2000, באולימפיאדה, במוקדמות 100 מטרים חתירה לגברים, קפץ למים שחיין של גינאה המשוונית. שמו אריק מוסמביני. לימים הודבק לו הכינוי Eric the Eel – בעברית, אריק הצלופח. אריק שחה את המשחה הכי מצחיק ואני ממליץ לצפות בשני הקליפים למטה – פשוט לא שמעתי שדרנים צוחקים ככה מעולם.
וברצינות: אריק נראה בכושר גופני טוב. לא נראה שיש לו בעיה לשחות ספרינט של 100 מטרים. אבל יש לו בעיית סגנון. קלה. לא יעזרו כל המחקרים הפיזיולוגיים המפורטים. שחייה זה 80% טכניקה!
