נושא: הכל

שלושה ימים בשלושה ימים, אלי פרידמן – סיכום אישי

גדי כץ
פורסם ביום רביעי, 30/9/09
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

מאת: אלי פרידמן, שחיין, ספטמבר 2009

ראשית – תודה רבה! השתתפתי כבר בהרבה מאד (מאד!) ארועי ספורט – תחרויות שחייה ואתלטיקה, אליפויות, משחים ומרוצים, עשרות טריאתלונים ועוד. ועדיין, 3 ימים ב- 3 ימים היה יוצא דופן. זה באמת היה עבורי סוג של מסע, שהחל לא ב- 23.9.09, אלא כמה שבועות לפני. חוויה ייחודית שכמו שנאמר, תישאר איתי לתמיד. אז שוב, תודה גדי, על היוזמה, הארגון והחברות עם מי שלא הכרת כלל עד לא מזמן…

כשאני חושב על החוויה של 3 ב- 3, אני רואה 3 (כמובן…) מישורים בהם עברתי דרך מיוחדת בעקבות האתגר:

I. אני והשחייה…
כמישהו עם רקע עמוק למדי בענף השחייה, לא חשבתי שדווקא כאן אלמד משהו חדש… אבל למדתי לא מעט, וכמובן, בדרך הקשה. מאחר ואת עיקר המאמץ בהכנה לטריאתלון אני משקיע ברכיבה וריצה, התרגלתי להסתפק באימוני שחייה קצרים ואינטנסיביים (40 דק', פעמיים בשבוע, כסאח…). לקראת האתגר, הארכתי, כמובן, את האימונים, והורדתי קצב. למדתי לשחות לאט – ואז יותר לאט – ואז עוד יותר לאט… עד שאחרי 4 שבועות, ברגע האחרון ממש, תפסתי – אם אני רוצה לשחות 3 שעות רצוף, הקצב צריך להיות כזה שבו לא נוצר שום חוב חמצן. צריך להיפרד מהאינסטינקט של קצב "טוב", שבו אני "מרגיש" את הטמפו של השחייה, את השקעת הכח… אחרת, אחרי שעה או שעתיים, החשבון מגיע – או בשרירים, או כבחילה, או בכל דרך אחרת בה העומס המתמשך "דולף" החוצה. אז למדתי לשחות לאט, וארוך, והרבה…
עקב מגוון התקלות הפיזיות שחוויתי בתקופת ההכנה (הקצרה מדי, כמפורט בהמשך), למדתי גם לשלוט באספקטים מסוימים של אופן השחייה שלי, בדרך שעד היום לא הכרתי (או לא נזקקתי…) – לחלק עומסים בין הכתפיים, להעביר עומס מכתף אחת (זאת שכואבת) לשנייה, לווסת את העצמה של כל גריפה (או שלבים שונים של הגריפה) ועוד – בהחלט חידושים מפתיעים עבור מי שמבלה בבריכה כבר קרוב לארבעה עשורים וחשב שהוא מכיר כבר (כמעט) הכל…

II. אני וגופי…
בחודשים האחרונים, כחלק מעונת הטריאתלון ה"רגילה", חוויתי סדרת תקלות, כגון וירוסים, בעיות גב, דלקות בשריר ובעצב וכו'. עד ששמעתי על האתגר, ועד שהגעתי למצב שיכולתי להתחיל להיערך לקראתו, נותר לי בקושי חודש להתכונן. אז מה עשיתי?
עליתי משלושה וחצי ק"מ בשבוע (2 אימונים של 1,700מ') ל- 30 ק"מ בשבוע תוך 4 שבועות… הגוף שלי, שכמו שאמרתי היה גם ככה במצב גבולי, לא אהב את הרעיון בכלל. ממש לא. אז בהתחלה הופיעה דלקת בשכם שמאל (טוב, זה קרה אחרי הרעיון הגאוני של שחיית 7 ק"מ בים גבוה בלי אימון ים קודם, אכילה, שתייה או עצירה – תרגיל מרהיב של טירון שהסתיים בהתפרקות מרשימה ועל סף עילפון…);
אחר כך מתיחה בכתף ימין; אחר כך סחרחורות בלתי פוסקות (עד היום הראשון של האתגר, בסופו הלכתי לרופא והבנתי שיש לי דלקת באוזן) ועוד מפה ומשם, בהשתתפות ערה של כמעט כל איבר רלבנטי… כך שבעצם, כל חודש ההכנה שלי היה מלאכת מחשבת (או אולי חוסר מחשבה) של הליכה על חבל דק בין צבירת מרחק אימון לבין הימנעות, ככל שניתן, מהידרדרות להשבתה ממש… כמובן שראוי לציין בהקשר זה את החבר אדוויל, שהפך למרכיב תזונה עיקרי שלי בחודש הזה, ועזר מאוד לטאטא את הצרות מתחת לשטיח (נא לא לנסות בבית…). אז אין כאן שום מסקנה גאונית, רק הוכחה נוספת לחשיבות של תכנית אימון מסודרת והדרגתית, שתאפשר לגוף, לשרירים, לגידים וכו' להתרגל לעומס, למרחקים ולזמנים באופן מדורג ובלי טראומות. גם אם יש לך היסטוריה של אלפי ק"מ בבריכה…

III. אני והראש שלי…
זה אולי החלק שהיה הכי מעניין מבחינתי. מכיוון שכמו שציינתי הגעתי לאתגר במצב גבולי למדי, גם ההכנה, ובעיקר האתגר עצמו, לוו בלא מעט חששות. במצב הזה, באופן לא בלתי צפוי, נוצר דיאלוג אינטנסיבי שלי עם עצמי – לפני כל משחה, ובמהלכו. הראש כל הזמן דוגם את הגוף ובודק – כואב לי בכתף ימין או לא? מה קורה בשכם שמאל? יש לי בחילה אולי? למה אני לא מצליח לנשום "עד הסוף"? וכן הלאה וכן הלאה. כך שבמשך 45 דקות של "לג", מג'ל לג'ל, מצאתי את עצמי מכניס את עצמי ללחץ ושוב מרגיע את עצמי וחוזר חלילה כמה וכמה פעמים – ו(כמעט) הכל בראש… תהליך מרתק ביותר, שלימוד השליטה עליו יכול להועיל מאוד בעתיד. כמובן שגם הכנה הולמת יותר תפשט את העניינים גם כאן… (ואולי גם MP3 יעזור).

לגבי ההמשך – יש על מה לחשוב… שחיית מרחקים היא ללא ספק חוויה מיוחדת, עם עצמך ועם החברים – אבל תמיד עולה שוב הדחף "לתת בראש" במרחקים "נורמליים" ולסגור עניין באימון של 40 דק'… או במילים אחרות – רפוי זה יופי, אבל לפעמים צריך את הכח והעצימות לעירור החושים…

ועוד מילה לסיום – היה לי לעונג מיוחד להכיר את כל המשתתפים, שכל אחד בא מרקע (ספורטיבי) אחר ובכל זאת כולם התחברו סביב האתגר והחוויה המשותפת, והכל באווירה חברית ושמחה – תודה לכולכם ולהתראות בקרוב!

שנה מעולה לכולם,

אלי פרידמן