נושא:

הישרדות איי הסחנה – משחה נדב

גדי כץ
פורסם ביום ראשון, 3/5/09
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל
מאת: מדריכת TI אור טיברג
יצאנו
יום שבת 02.05.09 השעה 07:00 וסוף סוף אחרי 2 לילות ללא שינה – יוצאים לדרך. קבענו להיפגש בקאנטרי ב 07:00, וכמובן שכשקובעים עם מצוננים צריך לקחת בחשבון אקסטרה זמן 🙂 עצירה ראשונה ב"ארומה" להזרקת קפה, וכמובן איך לא – לחם עם דבש. ככל שעובר הזמן אני תוהה לעצמי: מה אני עושה??? אני?? 7 בבוקר??? יוצאת מרמה"ש??? אוכלת בדרך לחם עם דבש??? נוסעת להתחרות??? מי היה מאמין?!

הגענו למקום התחרות (נחל עמל שבקיבוץ ניר דויד) בשעה 09:00, ואז הבנו שאין ברירה, צריך לקום מהדשא ובמקום להתרכז בנוף, המדהים יש לומר, ללכת להירשם, לקחת צ'יפים, ולצבוע את עצמנו בספרות של תחרות… סיימנו את הליך ההרשמה, ואז החלו דיבורי הג'ל: כדאי לקחת? מתי לקחת? כמה ג'לים לקחת? והכי חשוב – איפה לעזאזל שמים את זה כדי שלא ייפול… לאחר שפתרנו גם את הסוגיה הזאת, שמענו הזנקה למקצה ראשון של 1,500 מטרים.

במקצה הזה יצגו אותנו – בכבוד ג ד ו ל – סלי ויאיר, שסיימו בתוצאות מדהימות, וחזרו מחויכים עד הגג. אני בהיותי טיפוס רגוע משו, התחלתי לתחקר אותם על מצב המים, מצב הדגים, הראות, אורך המסלול והקושי, והם, מצידם, רק הרגיעו, ואמרו שזו חוויה (חוויה? אנחנו עוד נראה לגבי זה, חשבתי לעצמי).

בעודי יושבת על הדשא ומריצה מחשבות, יורם שקלט שצבע הפנים שלי הפך ללבן פתאום, הוסיף את מילות העידוד שלו וגרם לי לחייך שוב – "את עוד תגידי בסוף שזה עבר מהר מדי" – שים לב יורם הכל מתועד בוידיאו.

התחרות
זהו, הרגע הגדול מגיע, קוראים לנו להתכונן בקו הזינוק. חיבוקים ואיחולי הצלחה מצוות המעודדות ויאללה לדרך… עברנו דרך גשר לצד השני של הנחל, לנקודת הזינוק, שם עשינו קצת מתיחות, בדקנו מול מי אנחנו מתחרים ברשימות, והכי חשוב – קיבלנו תדריך מהמאסטר, גדי, שנתן את השני גרוש שלו בנושא, שלאחר מכן התבררו במיליון דולר 🙂 הוא הסביר שיש לנווט לפי המצופים שלצידנו ולא לפי השפה של הנחל (בגלל שהיא מתעקלת ואינה ישרה), לנווט כמה שפחות (קשה אבל קריטי), והכי חשוב, נו איך לא – להיות רפויים!!!

נכנסנו למים ונעמדנו בקו ישר, לאחר 2 דקות נשמעה שריקה, ויצאנו לדרך. חלק מהתדריך היה לפתוח מהר, כדי להתרגל לקצב העברת ידיים מהיר ולאחר מכן להרגיע – זה מה גדי אמר, זה מה עושים. ב- 400 מטרים הראשונים נצמדתי לאבי ולגדי, ואט אט הם נעלמו לי 🙂 עכשיו כל שנותר הוא להמשיך, לא לעצור, ולהתפלל לא לטבוע…

המים היו די עכורים, כך שלא ראיתי כלום קדימה, ובראש אמרתי לעצמי, תנסי להכיר את המסלול, כי יש לך עוד 4 סיבובים כאלה. תוך כדי מחשבות פתאום הגיע לו מצוף גדול אדום, המסמן את המיקום בו צריך להסתובב ולחזור חזרה. הסתובבתי, ותוך כדי הסיבוב הרגשתי מכה חזקה בבטן, מה שהזכיר לי שיש כאן עוד מתחרים שהגיעו במטרה קצת שונה משלי – אני הגעתי כדי לסיים, הם הגיעו כדי לסיים ראשונים, ומסתבר שהדרך אינה חשובה – רק המטרה. בעודי מתאוששת מהמכה, אני רואה את פניהם של גידי ומיכאל מחייכים ומעודדים מהצד – אילולא הם, הייתי נשברת בטוח. המשכתי לשחות ופתאום אני רואה את המעודדים מהצד מסמנים לי לסטות ימינה – הגעתי למקום בו צריך להסתובב שוב, וכנראה שזיגזגתי מעט, מהר תיקנתי את עצמי ושחיתי לכיוון נקודת ההתחלה. בנקודה זו, צריך להרים את היד גבוה ולגעת בגליל חום ענק, על מנת שהצ'יפ ייקלט וידעו שסיימנו סיבוב – בינתיים נגמר לו סיבוב ראשון, ואני בחיים 🙂 קדימה, ממשיכים…

הסיבוב השני עבר יחסית בקלות, במיוחד בשל העובדה שבאמצע שלו פגשתי לצידי את החיוך של יורם, ששוב הצליח להכניס בי אופטימיות, ושחה לצידי עד לנקודת ההתחלה שוב. הגענו ביחד, ואז כמובן לפי התוכנית – מהר ג'ל, שלוק מהמים של הנחל, וממשיכים… המילה מהר היא קריטית – הג'ל הזה כל כך מגעיל, שאם חושבים על זה, זה לא עובד, צריך לבלוע את זה בשלוק אחד ולהמשיך הלאה.

אין לי מושג להגיד אם זה פסיכולוגי או אמיתי, אבל שנייה אחרי אכילת הג'ל, הגוף מקבל כוחות מחודשים, פתאום הצלחתי להגביר טיפה את הקצב, אך אל דאגה, אחרי 500 מטרים זה עבר וחזרתי להיות רפויה, בעקבות המחשבה שאני רק באמצע הדרך….

בדרכי חזרה מהסיבוב השלישי, שוב פגשתי ברגל של אחד השחיינים הלא רפויים שהתחרו לצידנו, רק שהפעם הפגיעה הייתה קשה יותר. המפלצת פגעה לי במשקפת ומים חדרו!!! אמרתי לעצמי בראש שאין מצב שאני עוצרת עכשיו, והתרכזתי בלקלל אותו כל הדרך חזרה 🙂 הסיבוב השלישי עומד להיגמר, ואין לי מושג איך אני מרימה את היד לגעת בגליל שבנקודת ההתחלה, זה שלב שכבר הרגשתי את העייפות, תהיתי אם זו הייתה טעות שלא לקחתי איתי עוד ג'ל, אבל – ההצגה חייבת להימשך, אם הגעתי עד פה, מה זה כבר עוד סיבוב?!

יצאתי לסיבוב הרביעי, מחויכת יש לומר, לא מאמינה שזה קורה לי… ברגעים האלה הכרחתי את עצמי לחשוב רק על טכניקה, והבנתי עד כמה היא חשובה. הניווט הורג לי את הגב, גדי אמר לנווט כמה שפחות, וצדק כמובן, רגל שמאל נרדמת לי, והכתף של יד ימין כואבבבתתת. ט כ נ י ק ה – אני אומרת לעצמי בראש – עכשיו זה הזמן ליישם את כל מה שאת אומרת לתלמידים שלך – חפיפה מלאה, הובלת מרפקים, מתיחה והכי חשוב וקריטי תהיי רפויה. בעודי חושבת על הסוף, שוב ראיתי בחצי עין את גידי רץ עם המצלמה, ואת מיכאל מוחא כפיים, והבנתי שאין לי עוד הרבה.

מריחה את הסוף
עכשיו, זאת פעם אחרונה שאני רואה את המצוף האדום הגדול, ויאללה חזרה לנקודת ההתחלה, או יותר נכון – קו הסיום!!! לקראת הסוף, יאיר הצטרף אלי לעודד אותי מהמים, רציתי להגביר אבל פשוט לא יכולתי. הגוף כבר היה גמור, וככה, לאט אבל בטוח הגעתי לקו הסיום ונגעתי בגליל החום בפעם האחרונה.

הרגע של הסיום, הוא רגע שקשה לתאר אותו במילים. לי, הוא ממש לא היה מובן מאליו. לא האמנתי על עצמי שאני אסיים כזה מרחק. ועכשיו לתשובה שלי ליורם – לא, זה לא עבר כל כך מהר, בלי ששמתי לב, אבל כן, בהחלט נהניתי!!!

הקליקו לצפות בסרטון שלי חוצה את קו הסיום.

יצאתי מהמים עם חיוך ע נ ק, מרוצה מעצמי עד הגג. כולם מאוד פרגנו ומחאו כפיים, התיישבתי על הדשא, בלי יכולת לזוז כמה דקות, רק רציתי לשתות ולשתוק! האדרנלין בשמיים, ועכשיו – טלפון הביתה – התקשרתי לפולין, להגיד שהכל עבר בשלום ושאני בסדר, אמרתי שברגע שאסיים להסדיר את הדופק, אתקשר שוב. 4 כוסות של דיאט ספרייט, כמה ביסים מהטראפלס שוקולד שחיכה לנו נמס בקופסא, ועכשיו אפשר לנשום לרווחה.

טקס חלוקת פרסים מתחיל, הלכנו לראות ולתת כבוד – ופה הפתעה גדולה: 4 מדליות – TI Israel – כ ב ו ד ! מתוך 4 בקטגוריה שלי הגעתי ראשונה – לא האמנתי למשמע אוזני – גם לסיים 6 ק"מ וגם מדליה – מדהים! התוצאה הייתה 01:49, הפתעתי את עצמי, ועכשיו אפשר שוב להתקשר הביתה, ההורים שלי בטירוף בקו השני, מפרגנים, ולא מאמינים שזאת אני – כמה נחת 🙂

שחייה של 6 ק"מ מסתיימת לה, איך לא, במסעדה מזרחית באזור, צריך להחזיר את כל מה שאבד בשחייה. הדבר הראשון שביקשנו לשולחן היה שתייה, ואחר כך כשהגרון היה שוב רטוב, אוכל, קדימה, אוכל!

תודות
אני חייבת להיות קצת רגשי ולהוסיף כמה תודות:
גדי ואבי – מהיום שהכרתי אתכם החיים שלי השתנו – ולטובה – בלעדיכם כל זה לא היה קורה!
גידי, מיכאל, יורם, מודי , סלי, וובה ויאיר – צוות הצילום, העידוד וההרגעה 🙂 שיחקתם אותה בענק!
וכמובן איך לא – יונתן הקטן – חתם את סוף היום בנשיקה רומנטית 🙂 עכשיו רשמית אנחנו חברים!
תודה רבה על הכל.
אור טיברג