נושא:

זכרונות מהנח"ל

גדי כץ
פורסם ביום חמישי, 29/4/10
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

מאת: חגית מי דן, מתאמנת TI, אפריל 2010
פעם ראשונה חמישה קילומטר
הפתיחה של הפוסט תלך ככה: משחה נדב הוא התגלמות חלומו של כל שחיין מים פתוחים, שזוהי לו הפעם הראשונה לגמוע מרחק של חמש קמ, ושלא מבין שיט במשחי מים פתוחים.
נהההה. לא עובד. הפוסט יתחיל כך: אחרי ה 24.4.2010 יש דבר אחד שהוא ודאי במדינת ישראל. קיימים משחי אקסטרים בארץ, ואף לא פרויקט כגון "שלושה ימים בשלושה ימים", מתקרב לרגעי השיא שמספק משחה נדב, הלא הם רגעים נדירים של אושר. כן. מעולה. רגעים של אושר. פלאשבק. חתיכת פלסטיק נדבקת לי לפרצוף תוך כדי שחיה מהירה במיוחד בקצב של 1.3 . "זה ציפור? זה מטוס? זו מדוזה?" אני שואלת את עצמי כבכל תרגולת ים שגרתית,"לא, מפגרת. זה משחה אקולוגי. עכשיו הכל ברור. בכל סיבוב נוסף, עולה ומתחזקת אצלי ההבנה שמדובר במשחה ירוק בסימן כדור הארץ. כל פיסת טינופת שנדבקת לי על הפנים כשאני מנסה להרים את הראש למעלה לנווט, חוזרת ונדבקת שוב בסיבוב הבא. בדיוק כמו הרגע הרומנטי שבו אני שוכחת להרים את הראש לראות איפה אני ונתקעת בעמוד של הגשר. גם רגע זה, ממחזר את עצמו שוב בסיבוב שלאחריו. כל מבט לתוך המים נראה ירוק מהקודם, והתנועה קדימה משלבת בה קורדינציה של מספר אלמנטים המוטמעים במיילין היטב, ולאט: הובלת מרפק, מבט קליל הצידה ונשימה של אוויר חם, עומד, שרבי, אמצע היום, ואז הכנסת הראש למים החמימים, וידוא שאין דגיגים, פתיחת הפה לשתייה (דמיינתי מצופים עם כוסות ממותגים של מים. עמדת בר אקטיבי שאפשר לנוח בה ולשתות אבל מסתפקת גם ב"תשתי תוך כדי שחיה ממי הנחל"), הובלת מרפק שני, טמינת הראש במי התהום הזכים והצוננים שוב (ההלוסינציות מתחילות. סימן בשבילי לשתות כמויות גדולות יותר) ואז ראש עולה למעלה וקדימה, מאית שניה לפני שהוא נכנס בג'ריקן 5 ליטר בצבע צהוב. זה קורה בסינכרון מלא עם התלפפות החוט המפריד בין שני המסלולים, ביד שמאל שלי, ואז בונוס: כף רגל ענקית של מישהי שמתעקשת על סיקס ביט קיק, מתלבשת לי על הפרצוף.

אולימפיק אינטראקטיב גיימז
בסיבוב השני, כל הרוטינה הופכת קלה בהרבה: הובלת מרפק, נשימה, הכנסת הראש למים בלי לחשוש מדגיגים, כי לפי הטעם והצורה של המים אין סיכוי שיש כאן חיים, לגימת מים פלוס שידור טלפתי הביתה להכין לי כמה מרשמים נגד זיהומים פנים מערכתיים, ואז ראש למעלה מאתר ג'ריקן 5 ליטר צהוב בזמן, מה שמציף בי תחושת אופוריה שאכן כן קיים אצלי גרף למידה, ואז ברגע רפוי של אופוריה, שוב מפגש עם הבסיס של הגשר השני. זה לא סתם משחה ירוק, זה משחה ירוק אינטראקטיבי. מזכיר את המשחק שבן אוהב לשחק במחשב עם הברווזים: אתה צריך לשייט בזיגזג, לאכול ברווזים, להמנע מגורמי פתע שמגיעים מכל מיני כיוונים, ובסוף, אם אתה שורד, אתה מקבל בונוס: עוד סיבוב.
סוף הסיבוב השלישי נתפסות לי האצבעות ברגלים. מחליטה להמשיך לשחות כי מחלחלת בי ההבנה שאם אני אתחיל לשקוע בתוך המים, יקרו שני דברים לא נעימים: אף אחד לא ימצא אותי וגם אף אחד לא יחפש אותי, שהרי גם אחרי שנרשמתי, השם שלי לא היה ברשימה שהקריאו. אין ברירה. ממשיכה לראונד שלישי שנראה מבטיח. הגורם האנושי המפריע רובו כבר מצטלם בקו הסיום, המים שקטים, אף אחד לא מפריע לי להתנגש שוב בעמוד של הגשר. בסיבוב הרביעי מתווסף אלמנט נוסף לאתגר, הלא הוא הקשב וקשר העין עם השופטים. מתישהוא הרי מישהו יקרא לי עם מגהפון לצאת החוצה לא? קראתי איפהשהו שאחרי שעתיים מעיפים החוצה. לא נראה לי העניין הזה. מחליטה לאטום אוזניים. אף אחד לא יוציא אותי מפה! תוך כדי שאני מסיימת את ישיבת הדיירקטוריון בנושא, ביני לבין עצמי, אני רואה ברווזים. בחיי. תשאלו את מור שלזינגר, גם היא טוענת שהם שחו לידה. אז מה אם היא היתה מיובשת? בוא נאמר, שבתור הזיה, הברווזים היו די מציאותיים. סיבוב חמישי אני פותחת בספרינט. לא כי אני רוצה כבר לצאת, או לרדת משעתיים, מה פתאום? סתם בגלל הפאדיחה שאני עוד במים, אז מרביצה עד אחרי הגשר, שם כבר אף אחד לא יראה שאני מדברת עם ברווזים. הספרינט עולה לי בג'ריקן 5 ליטר צהוב. בסיבוב האחרון קורה מהפך בחיי. אני מצליחה להשתין תוך כדי שחיה. כמו שאמרתי – משחה אקולוגי. אני משתינה ואחרי זה שותה את זה. מיחזור.
קו הסיום נראה זוהר מרחוק. בדיוק כמו בסרטים, ענק. מושקע. מרגש. סתם.
חתיכת צמיג מרוט ומט לנפול. אני מגיעה אליו בקושי רב יחד עם משלחת ליווי נאמנה. הצמיג מצפצף. החיוך לא נמחק לי מהפרצוף. יומיים אחרי, עדיין מסתובבת כמו טווס (בגלל הגב התפוס) ומרגישה כזאת גבר שהצלחתי לעשות את זה. אני גם מנצלת את תחושת הגבריות הזו כדי לרוץ לספר לחבר'ה, וכמובן משמיטה כל פרט שיעיד על זה שזה היה משחה קקה ושהיה לי קשה בטירוף.

באתר של התוצאות מישהו דופק לי את האמינות מול הנכדים שלי בעתיד. רואה את עצמי יושבת על נכד, תופסת לו חזק באוזן ואומרת לו "עכשיו אתה תקשיב לי ותקשיב טוב, סבתא שלך שחתה 5 קילומטר כשהזרעון שעשה אותך עוד לא עבר קורס שחיה רפויה למרחקים ארוכים, הבנת?"
"אממממאאא!" מהדהדת צווחת התולעת בבית "סבתא עוד פעם חושבת ששני קילומטר בארבע שעות ועשר דקות זה חמש קילומר בשעתיים"…
כושיליראבק. לנכדים של היום אין שום רספקט.