התחלנו. נסגר מעגל של כמה חודשים. הפעם אני לא שוכח ללחוץ ולהפעיל את הסטופר ומבטיח לעצמי שלא להציץ בשעון אלא אחרי שארגיש שתפסתי את הקצב. חשוב לי מאוד להתחבר למשחה ולפתח קצב פנימי. אני מוביל את החלק הראשון של המשחה. כשדימה חותר קרוב אליי אני מגלה שאני יכול לראות את ההגה והמשוט שלו בתוך המים ולחסוך לעצמי הרמת ראש וניווט אקטיבי יותר. אני מציץ בשעון ומגלה שאנחנו שוחים כבר 22 דקות. רן מציע להאט את הקצב כי הוא חושב שגידי מתאמץ מידי. בדיעבד גידי הסביר שהכובע החליק לו מהראש והוא נאלץ לעצור, לסדר את הכובע ואח"כ להאיץ כדי לחזור לדבוקה. האטנו בכל מקרה. להבדיל מלא מעט אנשים בלבנט, אני נוהג להקשיב לאנשי מקצוע ונמנע מלהתיימר ולהבין הכל על כל דבר. רן מומחה לתחרויות סבולת ארוכות (אולטרא מרתונים, איש ברזל, תחרויות אקסטרים ועוד) ואני, שאין לי ניסיון בתחום, מעדיף לעבור אירוע אחד לפחות לפני שאני מייעץ לאנשים עצות מסוג זה. אל יתהלל חוגר כמפתח…
אסטרטגיית GH (גומרים הולכים)
אנחנו מגיעים לאיזור קניון הים האדום, דימה מעדכן על הזמן והמרחק ואנחנו ממשיכים. עוברים את מסוף הנפט וחולפים על פני הנמל. ספינה אדומה וענקית עוגנת ממש לידנו ופתאום אני קולט כמה היא גדולה ואיך נראים 5 שחיינים לידה. דבור של חיל הים 'מספיק' להיכנס לנמל לפני שאנחנו חולפים על פתחו. מיד לאחר מכן עצרנו בפעם הראשונה ואלון, גידי ואני שואלים, כמעט מיד, את יוסי הצלם אם הוא הצליח לצלם את הדבור כשאנחנו ברקע. הוא לא צילם וכולנו מזועזעים. אני בכלל חשבתי שזה סטי"ל. "גם בספינות מלחמה אתה לא מבין" אני גוער בעצמי. ההפסקה הראשונה נמשכת מעבר ל- 3 דקות ודני מתחיל לאבד את הסבלנות. "יאללה חברה בואו נמשיך, זה 'גומרים הולכים'"… גם בשאר ההפסקות דני הזכיר את האסטרטגיה (שימו לב לדקה 2:50 בקליפ שהכנו):
להפוך שעה אבודה לשעת עבודה
"על מה חושבים?", לאורך זמן כל כך ארוך. "זה לא משעמם?". אלו השאלות הנפוצות ביותר שנשאלתי כשסיפרתי לאנשים שאני הולך לשחות כזה משחה (בדר"כ הן באות אחרי השאלה הרטורית אם אני שפוי). אני קיבלתי החלטה מודעת כבר בדקות הראשונות של המשחה. למעשה עמדו בפניי שתי אופציות בכל מה שקשור למחשבות בזמן המשחה: לנקות את הראש ולחשוב על כל הדברים בעולם שעושים לי טוב, לנגן ולשיר שירים בקולי קולות (אבל בלב) או משהו בסגנון או… 'להפוך שעה אבודה לשעת עבודה'. במילים אחרות: לתרגל נקודות פוקוס שונות ולהפוך את המשחה הארוך הזה לתרגול אחד גדול. בלי הפרעות, בלי סיבובים, בלי עקיפות ובלי שחיינים שחוסמים את הקיר לסיבוב. ככה אפשר לתרגל נקודת פוקוס אחת לאורך מאות תנועות ולנצל את הזמן הזה כדי להטמיע תנועות נכונות. בחרתי באפשרות השנייה… בתחילת המשחה הייתי כל כך מפוקס והתנגשתי באלון כמה פעמים (אני שוחה קצת עקום ונוטה שמאלה כשאני נושם לשמאל). אחרי כמה פעמים אלון מציע לי להפסיק לעצום עיניים. "אני לא עוצם, אני חולם". לך תסביר לו שאני מתרגל וכל כך מפוקס שאני לא שם לב למה שקורה מסביבי. אז תרגלתי לא מעט נקודות פוקוס (Focal Points בטרמינולוגיה של TI). עברתי בין נקודת פוקוס אחת לשנייה כל 300 תנועות. נמתחתי עמוק וארוך, פסי רכבת רחבים, גריפה נכונה, החזרת יד רפויה ככל האפשר, מרפקים גבוהים ומובילים, מידת החפיפה בין הידיים, שיחקתי 'בול פגיעה' עם כל אחת מאצבעות כף היד והחלפתי בין הידיים (נקודה 'שהעתקתי' מגידי). נשמתי לשני הצדדים והענקתי תשומת לב מיוחדת לנשימה לצד ימין (הצד הפחות טוב שלי), תרגלתי בעיטות בקצב 2, ניווט כל 20-30 ו- 40 תנועות ועוד ועוד. היה לי המוווון זמן… והזמן עבר מהר מאוד! לאחר המשחה אני מגלה שגם גידי תרגל וחשב על כמה נקודות פוקוס וספר תנועות. מה אני יכול לומר – תלמיד למופת! גיליתי שהיתרון הגדול בלשחות עם חליפה הוא שתנועה לא נכונה, איבוד פוקוס לשנייה, מחדירים מים קרים לתוך החליפה. לא נעים במיוחד. חדירת המים משמשת מעין תזכורת נוספת לשמירה על הפוקוס.
אני מוריד קצב
הים גבוה ואנחנו שוחים כשהגלים בגבנו. בשלב מסויים אני מרגיש כמה 'דרופים'-נפילות אחרי שגל גדול עובר אותי ואני מתחיל לחשוש ממחלת ים. רן מבקש שנוריד קצב ולא נהיה חכמים גדולים. אחרי כמה ניסיונות, אני מגלה שאני יכול לשחות בקצב איטי רק אם אני מוריד את המהירות ב- TT ל- 1.42. כלומר שוחה ארוך מאוד ובקצב העברת ידיים איטי. האימונים על ה- Stroke Length בחודשיים האחרונים מחזירים את עצמם. הדופק שלי נמוך מאוד ואני מתחיל לסבול קצת מהקור. אני מרגיש שאני יכול לשחות את זה הרבה יותר מהר אבל מכריח את עצמי שלא להתבאס ונזכר שהסיבה האמיתית למשחה היא גידי וחשוב שיסיים את המשחה בכבוד. הזמן הסופי או כמה חם/קר לי לא ממש חשובים. בשלב הזה אנחנו שוחים בשורה – 5 שחיינים במקביל האחד לשני. בהפסקות אנחנו אוכלים ג'לים בטעם וניל (זה ממש טעים ונותן קונטרסט נהדר לטעם המלוח והצורב בפה). שותים משקה איזוטוני שגם הוא טעים מאוד ומתחילים לפתח 'שגרת הפסקה'.
מי לחץ על הכפתור של ה- Fast Forward?
בשלב זה, כשעה וחצי לאחר תחילת המשחה הזמן עובר מהר מאוד. נכנסתי-הסתגלתי לקצב, אני סופר תנועות ומתרגל נקודות פוקוס. הקרקעית עמוקה מאוד וליד הנמל אני רואה עמודים מזדקרים מהמחשכים. בשלב מסויים אני רואה מעין 'חוטים' לבנים, עמוק בתוך הים, עולים לפני המים. לוקח לי כמה שניות להבין שאלו בועות שבאות ממקום מאוד עמוק. "יש שם צוללנים כרגע?", אני שואל את עצמי. מהר מאוד אנחנו עוברים את המקום ואני משתלט על הפוקוס שוב. אחרי שנים של תרגול, אני יודע לחזור לפוקוס מהר מאוד, למנוע הסחות דעת ובעיקר והכי חשוב: להחזיק פוקוס לאורך זמן. זו מיומנות שרוכשים רק עם ניסיון ותרגול.
אני מתכנס בתוך עצמי והזמן ממשיך לטוס. אנחנו מגיעים לריף האלמוגים בחוף אלמוג (אני מקווה שאני מדייק בשם). החלטנו לשחות מעל לריף כדי שיהיה לנו מעניין בעיניים. החברה מאבדים עניין די מהר וממשיכים. מתחילים להריח את הסוף. הפסקה במצפה התת ימי ואנחנו רואים את מלון הנסיכה מעבר לעיקול. בפעם הראשונה אנחנו רואים את הסוף תרתי משמע. אני בוחר שלא לאכול עוד ג'ל ושותה קצת מים. הים גבוה ודני ורן מחליטים לשחות קרוב לחוף. ב- 500 מטרים האחרונים אני מחליט 'לשבור' מהחבורה, מגביר את הקצב ל- 1.15 'ומרביץ' עד הסוף בקצב מהיר יחסית. אני מצליח להתחמם לקראת הסוף. כמה דקות וכולם מגיעים למזח של מלון הנסיכה. אני מחייך ליורש הקטן ולאמא שלו. הוא מתעניין יותר במים ובשיער המתנפנף שלה. יוחאי, שישן רוב הזמן, נראה עירני מתמיד בסירה שמחכה לנו 50 מטרים מהמזח ואנחנו שוחים ומטפסים לסירה. נגמר. בלי להשתחצן, באמת שלא התאמצתי אני מציין לעצמי.
