נושא: הכל

פרק 4: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השלישי – ים סוף

גדי כץ
פורסם ביום רביעי, 14/10/09
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני
פרק 2: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום הראשון – הכינרת
פרק 3: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השני – הים התיכון

תדריך אחרון בהחלט
5 בבוקר ושוב אני מזנק מהמיטה. צריך להודות שזה הולך ונהיה קל יותר. כולם נפגשים ליד המזח ועבדכם דוחף שני קרואסונים טריים מפוצצים בשוקולד. שיהיה בוקר טוב. מורדי נהג הסירה מגיע בזמן ואנחנו מעמיסים את הציוד לסירה. דימה הקייאקיסט מחכה לנו בחוף הצמוד לגבול הירדני. אני אוסף את כולם לתדריך אחרון בסמוך למעגן. אין לי הרבה מה לחדש לחבורה אבל מה שכן, החלטתי לגוון: אני שואל אם יש מתנדבים לתפקיד הפייסר (נותן הקצב ומוביל הדבוקה). דני לוקח על עצמו את המשימה וכולנו מהנהנים. אחלה ג'וב, גם משלמים נהדר… אנחנו מעמיסים הציוד לסירה. חשוך וקריר בחוץ. האוויר המדברי יבש והפה שלי, כרגיל, מר מאדרנלין.

מים קרירים וים עצבני
הסירה טסה לאזור הזינוק במהירות. המים באילת קרירים, בסביבות 24 מעלות וזה מחייב אותנו לקפוץ מהסירה ומיד להתחיל לשחות כדי להתחמם. כל אחד שקופץ למים מתקבל בקריאות עידוד מהחבורה שכבר קפצה. כולנו מרגישים את הסוף ומצב הרוח בשמיים. השעה 06:20. אנחנו מתחילים מהר מידי וכעבור 10 דקות מאטים. בערך מול "קניון הים האדום" הים מתחיל לגלות סימני עצבנות. הגלים נמוכים אבל עוצמתיים. הרוח הצפונית בגבנו. בהפסקה הראשונה אני קולט שהים גבוה ויש רוח חזקה. רוקנתי שקית ג'ל ושתיתי. זה לקח לי 2 דקות וסירת הליווי הספיקה להתרחק 30 מטרים. במקום מדוזות באה רוח. מי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון, יקבל אותו בתור ראש ממשלה (אין לי מושג מה בדיוק הקשר אבל זה מתלבש לי טוב וזה מה שחשוב).
צפו בסרטון ההתחלה:

אמא טבע בתפקיד הראשי. שוב…
עוד שתי הפסקות וסיימנו את המסע. אני ממלמל לעצמי. בכל המסע היו 9 הפסקות: שלוש בכל ים. אנחנו עוברים ליד הנמל של אילת והראות במים מצוינת ככל שהשמש עולה גבוה יותר. רואים את הקרקעית ואת המגוון העצום של הדגים. זה היה הרעיון: להשאיר את הכיף לסוף. זה אחרת לשחות בים שקוף להפליא מאשר במרק האפונה שאנחנו קוראים לו כינרת. בדיוק כמו אתמול, גם היום אמא טבע משחקת תפקיד ראשי. אני מבחין שאור ששחתה איתנו בים התיכון, מצלמת מהסירה בלי הכרה. כל התמונות עולות כמעט בזמן אמת לפורום TI ב- Ynet. מה עשינו לפני האינטרנט והמצלמות בטלפונים הניידים?

 

עצבים
בדרך כלל, השחיין שבי, מיסטר קול, לא נוטה להתעצבן. מים ועצבים לא הולכים אצלי ביחד. אפילו רחוקים. ד"ר שיעמום לעומת זאת הוא קריזיונר לא קטן. אבל אחרי שעה ומשהו של שחייה השתחרר אצלי הבורג. הקצב שוב מהיר מידי, אנחנו לא שוחים בדבוקה ואני נחוש לסיים את המסע הזה בחבורה ולא בתפזורת. כולנו מריחים כבר את הסוף ומתים להיות כבר אחרי. לנוח על זרי הדפנה. זה גורם לדני להוביל מהר מידי. התייעצות קצרה ואלי מציע להכתיב את הקצב. גם הוא מוביל מהר מידי וגורם לחלק מהחבורה להשתרך מאחור. 10 דקות אחר-כך חטפתי קריזה, עצרתי את כולם, נבחתי כמה מילים ולקחתי את ההובלה. שחיתי לאט. מאוד. כשהחזרתי את הראש למים, התעצבנתי עוד יותר. על עצמי בעיקר. על זה שאיבדתי את שלוותי ועל זה שד"ר שיעמום-נסיך המהדקים השתלט עליי. מה שלא עשיתי כדי לשחרר את המוח לא עזר. המחשבה הזו עוד המשיכה הרבה זמן אבל בסוף התאיידה. מזל. אחרי המשחה עוזי, דני, אבי ואחרים דאגו להזכיר לי. מזל שהם לא מכירים את איש הפלורסנט. הוא הרבה יותר תכליתי ואגרסיבי ממיסטר קול. וטוב שכך. שהם לא מכירים…

הפסקה אחרונה
זהו. הסוף ממש קרוב. הים מטלטל אותי ואני בקושי מצליח להשתין. אני לא מרגיש צורך לאכול ושותה בקבוק של משקה איזוטוני. עוזי, גם הוא מתקשה להשתין (מתנצל על התיאורים הגראפיים), פשוט חותך לכיוון החוף כדי למצוא אדמה וריכוז. כדי להשתין. על פניו זו נשמעת משימה קלה אבל לא ממש. אחד מאיתנו, לא אזכיר את שמו (מתחיל ב- ח') עולה על הבננה, משתין בבגד ים וזוכה לדקה של תענוג צרוף. מצונן בעגת ה- TI… אני זוכר שאני מתחיל לצעוק מאושר משהו על הסוף המתקרב, ההפסקה נגמרת ואנחנו ממשיכים.

ספארי שחייה
בסביבות חוף אלמוג, בישורת האחרונה, אנחנו חותכים לכיוון החוף כדי לשחות מעל שמורת הטבע. דימה ממשיך ללוות אותנו מקו המצופים. השחייה חווייתית. אנחנו שוחים מעל אלמוגים ובין להקות דגים בגדלים שונים. אני מציץ בשעון בתדירות גבוהה יותר. קצת אחרי העיקול של המצפה התת ימי אני מזהה את מלון אורכידאה ויודע שאנחנו נמצאים פחות מקילומטר מקו הסיום. עוזי, קת'י, אבי, אלי ואני מגבירים לקראת הסוף. כשאני מרים את הראש קצת אחרי מלון הנסיכה, אני שומע את אור קוראת לנו לעצור. שחינו למזח השני המרוחק יותר. עניין של כמה עשרות מטרים אבל מה זה לעומת 30 ק"מ ו- 51 שעות. סיימנו בזמן ברוטו של 3:05 שעות וב- 2:50 נטו. קצב מהיר.

בננה
אנחנו מאושרים. חנן, עומר ושלמה זורחים לידי. עוזי ואלי שקטים יותר. אילן מתרגש, דני צועק משמחה, אבי מחייך וקת'י רועדת מקור. אל סירת המנוע מחובר אבוב גומי ענק שנקרא בננה. חלקנו בוחר לחזור על הבננה המקפצת גבוה מעל הגלים. לוקח לנו 20 דקות לחזור לנקודת הזינוק ואני לפתע קולט ש- 10 ק"מ זה חתיכת מרחק. הים גבוה מאוד והסירה מיטלטלת בגלים הגבוהים. אי אפשר למחוק לנו את החיוך מהפרצוף. אנחנו יורדים מהסירה, לוחצים ידיים, מתחבקים ומתנשקים. חבורה שכזאת. לנון כתב את זה טוב יותר:
A brotherhood of man