6. הפסקות. ברטרוספקט, ההפסקות שלנו היו ארוכות מידי ומרובות מידי. מתוך 3.5 שעות, כ- 30 דקות אכלנו ושתינו בשבע הפסקות! אחרי 00:45, 01:15, 01:45, 02:10, 02:35, 02:55 שעות. יותר מידי זמן. עבור משחה שנערך בכזה קצב, היה בהחלט ניתן לאכול פחות וזאת מכיוון שלא בזבזנו כל כך הרבה אנרגיה.7. קצב, מתיחה ורפיון. על מרכיבים אלה בנוי כל משחה. בהשוואה לתחרות של ה- 5,250, אני מרגיש שנכנסתי לקצב מהר יותר, נמתחתי ארוך יותר ובאותה מידה של מאמץ (אפילו פחות). בנוסף, הקפדתי על החזרת יד רפויה ועל רפיון במתיחה. אני חושב שזה ניכר בסרטון הרצ"ב בעיקר לקראת סוף המשחה:
8. ניווט. בכל פעם שמנווטים זה עולה במאמץ מוגבר לשמור על הראש מעל המים וכשהראש מורם – הרגליים שוקעות, כשהרגליים שוקעות, המהירות יורדת. בנוסף, ניווט לרוב פוגע בקצב התנועות ומוריד אותו, מה שכמובן מאט. על כן מודבר בהפסד משולש. המסקנה היא שיש להשתדל לנווט כמה שפחות! במשחה היה לנו את הלוקסוס לנווט על קייאק מוביל. כתבתי שאני מצאתי דרך לחסוך את הרמת הראש ולנווט כשאני רואה את המשוט וההגה מתוך המים. זה חסך לי לא מעט. בהיעדר מסלולים, הניווט בים גבוה יכול להיות סיוט לא קטן (הרמת ראש גבוהה יותר), הרעיון הוא שגם כשניווטתי באופן הזה, השתדלתי להציץ רק מידי כמה עשרות תנועות (אחרי כמה זמן גיליתי שכל 30 תנועות זה האופטימום – כך אני לא נוטה הצידה וגם לא מרים את הראש לעיתים קרובות).
9. החלל השלישי והתנפחות. לקח לי זמן להבין אבל אפשר לומר שהתנפחתי אחרי המשחה. בעיקר בפנים ובבטן. אמנם לא באופן מוגזם כמו גראנט האקט אבל אני בהחלט הרגשתי. אין לי מושג אם התנפחתי בגלל המים או בגלל משימת העמסת הפחמימות שביצעתי באופן יסודי מאוד (יסודי מידי אפשר לומר). התמונות לא ראויות לפרסום ועל כן אחסוך מכם אותן.
10. האתגר הבא. עם האוכל בא התיאבון. החלטתי להתחרות באליפות ישראל במים פתוחים למרחק של 10 ק"מ שתתקיים בקיץ בכנרת. כשהצעתי לגידי להצטרף הוא לא פסל… מי יודע, אולי בסופו של דבר יעמדו לא מעט מתאמנים ומאמנים של TI על קו הזינוק בעוד חצי שנה. ימים יגידו…
