שלושה ימים בשלושה ימים – עוד חוויה של פעם בחיים

אור טיברג
פורסם ביום חמישי, 25/11/10
מאת אור טיברג

מאת: אור טיברג, מדריכת TI, נובמבר 2010

לא יאומן כי יסופר – מזל שיש תמונות! אני? שחיתי 30 ק"מ? שלושה ימים ברצף? יום אחרי יום?
גדי אומר פנטסטי, אני אומרת טירוף 🙂

16 בנובמבר – יום שלישי

השעה 09:00 – אני מקפיצה את אבי לשדה התעופה, הוא לוקח טיסה לאילת. (מיד תבינו את פשר הפירוט)
השעה 10:30- נפגשתי עם דני ואילן בקאנטרי על מנת להעמיס את המכונית בג'לים ומשקאות איזוטוניים לכולם. יוצאים לדרך לכיוון תא לאסוף את החולצות של המשחה, ויאללה לאילת.
לקראת 11:30 אבי מתקשר לבשר לי שבעקבות הערפל שהיה לילה קודם, יש עיכוב בטיסה, עדיין לא ידוע כמה זמן אבל כנראה שזה הולך להיות ארוך. אני ישר מעדכנת סטטוס חדש בספר הפנים:
"בחור ובחורה יוצאים מרמהש, הוא בטיסה והיא במכונית, מי יגיע ראשון?". הסטטוס גורר אחריו הרבה תגובות שכן הרבה אנשים נתקעו בשדה בדיוק מאותה סיבה.
הדרך לאילת מהממת ביופייה, אני עם שני אנשים יקרים לליבי, מה יותר טוב מזה?!
להעצמת החוויה של הנסיעה, כאשר הגענו לכביש הערבה החל גשם מטורף, אנחנו מרוצים מהרגע ומקווים שהוא ייגמר לפני שנגיע לאילת כדי שהים יהיה רגוע לשחייה מחר.
השעה 17:00 – אנחנו מגיעים לאילת מחפשים מקום לשים בו את הראש בלילה, ופתאום הודעת אס אמ אס. הפרופסור נחת בשעה טובה ומוצלחת. אז לשאלתכם – הבחורה הגיעה קודם J
אספנו את אבי מהשדה והלכנו למלון, מקלחת מהירה ויוצאים לארוחת ערב.
התיישבנו בג'ירף להעמסת פחמימות רפויה, כשכל רבע שעה אנחנו מחברים עוד שולחן, לקראת השעה 20:30 כבר כולם הגיעו. כיף לראות את כולם ביחד ככה.
21:00 נקבע תדריך בארומה וכולנו צועדים לכיוון.
גדי ואריק מסבירים מה הולך לקרות ב 3 הימים הקרובים, יש המון אנשים שאני לא מכירה, וכולם נראים די בשוק. אני חושבת על שנה שעברה – היינו 14 שחיינים (2 בנות בלבד), השנה קרוב ל 70 שחיינים והרבה נשים מתוכם – כיף גדול!
לאחר התדריך אנחנו הולכים למלון, אם אספר על מה דיברנו בלובי לפני שהלכנו לישון אצטרך להרוג כל אחד ואחת מכן :-)היה קורע מצחוק! דני, אילן, אבי – אין עליכם!!!

17 בנובמבר – יום רביעי

השעה 4:00 – השכמה, אכזרית למדי 🙂
השעה 5:00 – אנחנו בסניף ארומה שוב. אוכלים קוראסונים ולחם עם דבש, איזה כיף לאכול מבלי להרגיש אשמה – אם חייבים, אנחנו אוכלים 🙂
השעה 06:00 – כולם על קו המים מתמרחים בקרמים. מתחלקים לשתי דבוקות. מהירה ואיטית.
אני מזנקת עם הדבוקה האיטית, כאשר התכנון הוא קצב של בין 22 ל 24 לק"מ, שחיה בדבוקה אחת.
ברגעים אלה אני מתרגשת, ולא רק מהחוויה, אלא מהאנשים שסובבים אותי במים. אלה לא שחייני עבר, ולא אנשים שנשמו מים מגיל 3, אלא אנשים שלמדו לשחות לפני פחות משנה, אצלנו ב TI, והיום לראשונה הם מתוכננים לגמוע מרחק של 10 ק"מ בשחייה. מי כמוני מבינה את הסיטואציה, שכן לפני שנה גם אני הייתי במקום הזה – שחיתי לראשונה 10 ק"מ במסגרת 3 ימים ב 3 ימים.
החברים ששחו איתי באילת: אדם איתן, מיכל עמוסי, אפרת רם, אריק רייזנר, איה גרניט, סיגל קצף, גדי מזור, יריב גילת, יון פדר, יובל בן מרדכי.
הקצב רגוע, שחיה רפויה מאוד, כולם מחויכים, עוצרים כל 50 דק לתדלק ג'לים ואיזוטוני, מריצים חוויות על הדגים שחולפים תחתינו וממשיכים לשחות.
בעצירה השלישית שלנו בסיבות השעה 08:50 נתקלנו בסירה שצריכה לעבור מבלי שנפריע לה, עלינו אחד אחד על הסירות שהובילו אותנו כ 200 מ' קדימה על מנת שנוכל להמשיך לשחות. בתום החוויה הקפואה על הסירה, נתבקשנו לקפוץ שוב למים, רק שהפעם חיכתה לנו הפתעה יפיפייה שם. דולפינה ששחתה לצד הסירה וביקשה להמשיך איתנו את הדרך למלון הנסיכה. זה כמובן היה הרגע בו אני שקלתי לסיים את השחייה שלי ולהישאר על הסירה, אין לי שום בעיה עם חיות יפות שכאלה, כל עוד הן לא לידי J מרחוק הן באמת נראות נהדר, אז למה להתקרב למה????
מגיעים לכיוון מלון הנסיכה, החבר'ה של הדבוקה המהירה עומדים על הגשר, מחכים לנו ומוחאים כפיים, גדי שחה אל הסירה, הגיע לעודד אותנו לקראת סיום, נראה גאה מתמיד – כמוני.
צילומים אחרונים לפני העלייה למוניות, ונסיעה לכיוון נק' ההתחלה שם חיכתה לנו ארוחת פחמימות טעימה במיוחד (בזכותו של חנן אולנר האגדי), אף פעם לא חשבתי שלחם וקוטג' יכולים להיות כל כך טעימים.
כולם עולים על חולצות המשחה, נעמדים במעגל לצילום אחרון, וקדימה חבר'ה לדרך, אנחנו רק בהתחלה.
יצאתם תותחים, יצאתם רפויים, אני גאה להיות חלק מכם, וגאה על ההישג!
הדרך חזרה הביתה הייתה ארוכה מתמיד, עייפים, רעבים, הגוף מתחיל לאותת, וכל שרצינו הוא להגיע הביתה. אני מסמנת לאבי שיוודא שדני לא נרדם, שאילן רפוי ומנסה לעצום את העיניים קצת. עצרנו בארומה להעמסת סוכר כדי להחזיר את האור לפנים, ועכשיו הביתה בשמחה רבה.
השעה 19:00 הגענו לרמהש, מעמיסים את המכונית שלי לקראת מחר, והולכים הביתה.
כל המשפחה מחכה לי, גאה על ההישג, ואני? ללא יכולת לתקשר אוכלת ספגטי בולונייז, מעלה קצת תמונות לספר הפנים, והולכת לישון….. את השעון כיוונתי ל 4 בבוקר שוב 🙂 תענוג.

18 בנובמבר – יום חמישי

השעה 04:00 אני קמה, קפואה מקור, קרועה מעייפות וחושבת לעצמי – מה לעזאזל ???
השעה 05:00 אספתי את אבי ויצאנו לכיוון חוף הנכים בהרצליה.
כשהחבורה הגיעה התחלנו להעמיס את הסירות, תדריך קצרצר לקראת הירידה לחוף ויאללה למים.
השעה 06:00 אנחנו מזנקים, אני הפייסרית של הקבוצה האיטית מתחילים בקצב קצת מהיר, נורא קר, ויון דואג להזכיר לי שיש עוד 10 ק"מ לפנינו. הורדנו קצב, תדרכתי את הקיאקיסט שיהיה מימיני ואנחנו ממשיכים. מהר מאוד נוצרו פערים גדולים מדי ואנחנו עוצרים. החבר'ה לא היו רפויים על הבוקר, והיה צריך לקרוא אותם לסדר J, לא היה לי פשוט אבל יריב וחנן לקחו החלטה וטוב שכך. "אף אחד לא עובר אותי, אף אחד לא נותן הוראות לקיאק ולסירה, שוחים בדבוקה אחת בלבד, בקצב אחיד, ומחכים לכולם!"
לאחר 3 ק"מ של שחיה ואחרי העצירה הראשונה התחלנו לשחות בקצב אחיד, והשחייה הייתה מושלמת, קצב רגוע, ים רגוע, ראות טובה והכי חשוב – מחויכים!
בכל עצירה אנחנו מספרים חוויות מה 3 קמ הקודמים, אבא מתעד כל שנייה, מיקי ואיה זורקים לנו ג'לים והכל דופק כמו שעון…
2 ק"מ אחרונים אנחנו מחליטים להגביר את הקצב, וקובעים עצירה אחרונה כ 200 מ' מקו החוף על מנת לסיים כולם יחד, בדבוקה אחת גאה.
השעה 10:00 – אנחנו נוחתים חזרה בחוף הנכים, לצלילי מחיאות כפיים ורעש של מצלמות. אני מודיעה שאצטרף גם לשחייה של מחר, קובעים בצומת גלילות בשעה 03:15 בלילה כדי לנסוע כולם בשיירה אחת.
החברים ששחו איתי בת"א: חנן אולנר, גדי מזור, יון פדר, ליסה טרודלר, יריב גילת, יוסי מלמן,
אברי אלטמן, מירב ברנר,עודד לאור,מירון שניידר, איל רקובר.
יצאתם תותחים, יצאתם רפויים, אני גאה להיות חלק מכם, וגאה על ההישג! כבר אמרתי???
יצאתי מהחוף הישר ליום הולדת של אחותי – עוגת השוקולד הייתה בדיוק אבל בדיוק בזמן הנכון.
הביתה לשנצ, אבל כהרגלי, לא יכולה לישון עד שהתמונות לא עולות לספר הפנים. קרוב ל 6 שעות של עבודה על המחשב, עריכות, תיוגים, ותגובות, ואני סופית מותשת ויכולה לישון, 3 משלושי פיצה ויאללה למיטה. כיוונתי שעון ל 2:30 בלילה – השעון שלי בשוק לא מבין מה קרה לי בימים האחרונים…

19 בנובמבר – יום שישי

השעה 03:15 בלילה, נפגשים כולם הצומת גלילות, מתחלקים למכוניות ונוסעים הישר לכנרת ליומו האחרון של הטירוף הזה.
השעה 05:00 ואנחנו נוחתים בחוף אמנון, מארגנים את הציוד על הסירות, נמרחים הפעם מוסיפים גם המון וזלין (למניעת שפשפות) וטונות של קרם הגנה (הפרצוף שלי מחלוק ל 2 בגלל הפס שיזוף של כובע הים).תדריך קצר ואחרון לפני הכניסה למים, ואנחנו מזנקים.
השעה 06:15 התחלנו את השחייה בקצב רפוי דבוקה של 12 שחיינים, הפעם כבר הייתי מיומנת בתפקידי החדש כפייסרית, והודעתי מראש כיצד הולכות להיראות ה 4 שעות הקרובות (שהתארכו להן מבלי לשאול רשות). המון עצירות בדרך בגלל פערי קצבים בין חברי הקבוצה, אבל כולנו מחויכים, ושרויים באווירת סיום מהרגע הראשון שנכנסנו למים.
עצירה מוחלטת ראשונה לאחר 50 דק', אנחנו לא מפסיקים לצחוק, תענוג גדול – סוג של טיול. המים קצת קרים, אפילו עם החליפה, הציפה כבר איננה אותה ציפה כמו אתמול ושלשום, הראות אפסית לגמרי, הכנרת שלנו היא בריכת בוץ אחת גדולה. שני יתרונות בכל זאת – היא יפה ומתוקהההה, כן כן אין מלח, והלשון שלי חוזרת למימדיה הרגילים.
כל 400 מ' אנחנו עוצרים – הפעם קשה לשמור על קצב אחיד ועל דבוקה אחת – עומר הקיאקיסט צמוד אלי, ודואג לוודא שכולם סביבי. הליווי היה מדהים, גם של הסירות – כולם היו מלאי סבלנות וחדורי מוטיבציה לעזור לנו לסיים את המסע.
השעה 09:30 בערך אנחנו אחרי 3 וחצי שעות של שחיה, עושים עצירה נוספת – שומעים קצת מוזיקה על הסירה, רוקדים, מצטלמים, ועל הדרך גם קולטים שיש לנו עוד הרבה להשלים. פתחנו פער גדול מדי מהדבוקה המהירה, אנחנו כבר המון שעות במים, וקו הסיום עוד רחוק בהרבה מהמצופה. הכנרת עולה ואנחנו שוחים נגד הזרם מה שמקשה עלינו מאוד, הידיים כבר לא סוחבות, המים קרים מאוד, השמש חזקה מאוד, ואנחנו מתים לסיים כבר….ביקשתי מאבי שישלח לנו קיאק נוסף כדי שנוכל לפתוח פערים מבלי להשאיר שחיינים לבד, ובליווי של 3 סירות מנוע ו2 קיאקים אנחנו מתקרבים לקו הסיום.
זה היה נראה כמו סדרת משטרה – כאילו משמר החופים תפס דבוקה של עבריינים והוא שולח אותה בליווי צמוד לחוף. אנחנו מגיעים אחד אחד לקו החוף, אני כבר לא יכולה לחייך, רק רוצה לשבת, להרגיש אדמה. שחינו במשך 5 וחצי שעות – טירוף שאין כמותו. אחרוני וצדיקי הדבוקה המהירה חיכו לנו לפרגון אחרון, ואנחנו עולים למעלה לכיוון המכוניות.
הגיבורים ששחו איתי בכנרת: חנן אולנר, גדי מזור, ורד מזור, גיל חרן, ארז ישראלי , פיני רווה, ליסה טרודלר, אלירן בר, יריב גילת, אריאל הלר, ענבל לוין.
יצאתם תותחים, יצאתם רפויים, אני גאה להיות חלק מכם, וגאה על ההישג!

נאמר כבר הכל! נכתב כבר הכל! טוב שאפשר לכתוב, כי לדבר אני לא יכולה. חזרתי הביתה אתמול בשעה 16:00, בשארית כוחותיי האחרונים נכנסתי להתקלח, ומאז אני במצב מאוזן.
חוץ מאצבעות הרגליים, אין איבר בגוף שלא כואב לי, גיליתי שרירים חדשים שלא ידעתי על קיומם עד כה. האם ידעתם שהמרפק כואב לפעמים?? 🙂
בשנה שעברה כתבתי שלושה ימים בשלושה ימים חוויה של פעם בחיים – וזו אכן הייתה חוויה של פעם בחיים. השנה אכתוב שוב חוויה של פעם בחיים – כי גם זו חוויה מסוג זה. כל כניסה למים, כל עצירה, כל חיוך, כל כאב הוא של פעם בחיים.
מה שגרם לי לכתוב שנה שעברה, הביא אותי לכתיבה גם השנה: "את מה ששחיתם אי אפשר לקחת מכם" – אז חברים, שחיתי 30 ק"מ ב- 3 ימים ב- 3 ימים – מלאת גאווה ותחושת סיפוק.
אלפי תודות
לאריק פרי – ממארגני הטירוף
לגדי כץ – האיש והחלום
לדימה – הקיאקיסט מאילת – שצילם אותנו לאורך כל הדרך תמונות מעלפות
לבועז – בעלה של ליסה, על הליווי בקיאק בת"א
לעומר – הקיאקיסט מהכנרת – האיש והסבלנות – מיוחד במינו
לחנן אולנר – שהיה שם ברגעים הקשים מכל
לדני זילברשטיין – שבזכותו אני שוחה בים
לאבי לוגסי – שבזכותו אני שוחה בכלל, תודה על זה שאתה שם – תמיד!
ולכם מתאמני TI היקרים שהפכתם את החוויה לעוצמתית יותר – אין עליכם!!!