מאת: גידי שפרוט, שחיין TI, אוקטובר 2009
"הגוף זוכר" – את המשפט הזה שמעתי לראשונה מאלון פלד הגדול במהלך הבליסה שלפני משחה ה10 ק"מ הראשון שלי בינואר. מסביב לאותו שולחן ישבו גם דני "זקן אבל לפנייך" זילברשטיין, רן "אני חייב לאכול משהו וחשוב מאוד שגם אתם" שילון, גדי "רפוי אבל לפנייך" כץוגם אשתו מירב וי' היורש. ההתרגשות הייתה גדולה ואלו מאיתנו שמעולם לא מצאו סיבה מספיק טובה כדי להתנסות באתגר סיבולת כלשהו ניסו לשאוב קצת טיפים מנטליים, שלא לומר תמיכה נפשית, מהותיקים.
קצת לפני שצמד המילים "הגוף זוכר" פילח את השיחה התברר לנו במפתיע שמר פלד ירד לאילת באופן ספונטני. בניגוד לגדי דני ולכותב שורות אלו, שבילינו שלוש פעמים בשבוע בבריכה וספרנו בלטות הלוך-חזור, ולהבדיל מרן שנמצא בכושר באופן קבוע מתוקף תפקידו, אלון פשוט קיבל טלפון, עלה על מטוס ובא לשחות. את הבטחון שהוא יצליח לשרוד את המשחה הארוך הוא תלה על אותו מסמר בן שתי מילים – הגוף זוכר. כבר משמיעה ראשונה ידענו שיש פה אמת צרופה ומזוקקת אבל לא הייתה לנו שום דרך לשאוב השראה או עידוד מהמילים האלו כי לגוף הפרטי שלנו לא היה מה לזכור. טו מייק אה לונג סטורי שורט אלו היו המילים של אלון פלד הגדול ובבוקר שאחרי הבליסה הוא שחה עשיריה, אכל סטייק, עלה על מטוס וחזר הביתה כאילו כלום. מלך.
אגב, לצידו של פלד באותו מטוס ישב איש אחד שאני לא מכיר אבל היה לו רעיון שאז נשמע מסעיר ומופרך כאחד – לשחות שלושה ימים בשלושה ימים.
כשקפצתי מסירת הדייגים אל המים החמימים של הכנרת בבוקר ההוא עוד לפני שהשמש הג'ינג'ית של הבוקר טיפסה מהגולן השתמשתי במילים של אלון כדי לא להיתפס להיסטריה. היו לי סיבות טובות להרגיע את עצמי –בדיוק כשהתחלתי להדביק את הקצבים בתכנית האימונים הדמיונית של לוגסי בא הכאב המוכר בכתף שמאל כדי להוכיח שהגוף זוכר גם דלקות.
בשבועות שלפני הכנרת נמנעתי משחיה באופן מוחלט ובניתי לי תכנית אימונים אלטרנטיבית שמבוססת על סטייקים בירות ושעות שינה. תיכננתי לשחות ממש לאט את העשיריה הראשונה. בניתי על זה שאת העשיריה השניה אני אשרוד מתוך האינרציה וקיוויתי שבעשירה של אילת איזה כוח מסתורי ינשוף רוח גבית במפרשיי.
מה רבה הייתה שמחתי כששבועיים לפני המשחה גיליתי שהמגזין שאני עובד בו שולח אותי למירוץ יאכטות בריביירה הצרפתית בדיוק כשמתחיל המשחה השני. הנה, אמרתי לעצמי – מצאת לך דרך מכובדת להתחמק מהטירוף הזה. הגוף זוכר איך לשחות 10 ואפשר לוותר על ליצור לו זכרון של 20. את הכרטיסים לטיסה קיבלתי במייל כשכבר היינו בעין גב ורק אז התברר שלוח הזמנים דווקא מאפשר לי לשחות גם בים התיכון.
מכיוון שההתרגשות מנעה ממני שינה בלילה שלפני עין גב החלטתי לנסות ולבדוק מה הגוף זוכר מהפעם היחידה ששחיתי למרחק כזה – המשחה ההוא באילת שהגוף זוכר. זכרתי את השקט שבתוך המיים, דקות ארוכות של דממה ימית שמופרעת רק על ידי צלצולי הבועות שמייצרת הנשימה. זכרתי שמאיזושהי סיבה עלומה זה לא היה קשה, שההצקה היחידה הגיעה מכיוונה של שלפוחית השתן שכל הזמן רצתה להתרוקן וכל הזמן רק התמלאה בעוד משקאות איזוטוניים ומים. זכרתי שהלשון התכווצה מרוב מליחות, שבמהלך הפסקות האכילה כל מה שרציתי זה להמשיך לשחות ושבקילומטר האחרון נשאר לי מספיק כוח כדי להגביר את הקצב.
מעל לכל שיננתי את התובנה העיקרית שלי מהמשחה באילת – שאסור להפריע למכונה.
הגוף עובד באופן מונוטני, האגן סב על צירו מצד אל צד, הידיים נמתחות וגורפות וחוזר חלילה. התנועה הזאת יכולה להתרחש שוב ושוב רק אם לא מעורבת בה מחשבה, אם היא מניעה את עצמה. ברגע שהראש מתערב בה הכל מופרע, מתפזר, הופך קשה. פעם סיפרו לי שחברת בואינג משווקת את המטוסים החדשים שלה עם רוטווילר שיושב בקוקפיט וחושף שיניים בכל פעם שהטייס מנסה לגעת באחד המכשירים ולהפריע את עבודת הטייס האוטומטי. גייסתי לעצמי כלב שמירה כדי שישחה לידי וידאג שלאורך המשחה אנתק את הצד החושב של הגוף ופשוט אתן למכונה לעבוד. מכיוון שלא מצאתי שם טוב לכלב הזה החלטתי לקרוא לו פינקלשטיין על שמו של צחי פינקלשטיין הפארש שמפחד לשחות למרחקים.
הדבר הראשון שציינתי לעצמי כשהתחלנו לשחות לעבר עין גב הוא שלמים יש צבע שבאייטיז קראו לו "ירוק בקבוק". אלו המילים שהתגלגלו לי בראש לאורך כל 45 הדקות הראשונות. מפאת השעה, חמימות המים והתנועה האיטית זה היה כמו לישון ולחלום שאתה חולם. המיינד שלי לא בדיוק נכח בסיטואציה. המכונה עבדה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעזוב מדי פעם את הירוק בקבוק, להסתכל אל לוח השעונים ולבדוק שלא נדלקה שום נורה אדומה. בכל פעם שגיליתי שהראש מפריע למכונה לעבוד אמרתי לעצמי את צמד המילים "ירוק בקבוק" וחזרתי לבהות בירוק של המיים.
הקצב הקבוע של הנשימה והתנועה הכניס אותי למין מצב מדיטטיבי, הגוף עובד, הראש רק מתבונן בגוף עובד, פינקלשטיין דואג שהם לא יפריעו אחד לשני. וזה המשיך כל הדרך עד שעלתה השמש, הירוק הצהיב וקרניים אלכסוניות פילחו את השלולית הלאומית.
כשנחתנו על החוף בעין גב היה ברור לי לחלוטין שהמשפט הישן של פלד נכון. הגוף זוכר. אבל אז, תוך כדי הבליסה האינסופית שנועדה להכין אותנו לעשיריה של תל אביב חשבתי לעצמי שהגוף אמנם זכר איך שוחים 10 אבל הוא מעולם לא שחה 20 יום אחרי יום. זה גרר כמובן ליל שימורים נוסף והכנה מנטלית על סף תמיכה נפשית נוספת וזה נגמר לפנות בוקר בחוף הנכים בהרצליה.
להכנס שוב למים מלוחים היה תענוג שהופרע רק על ידי הקצב הרצחני שהכתיבו כל הגיבורים שלא שחו בכנרת. גם הנוכחות של אלון פלד על הקיאק הועילה מאוד לשקט הנפשי. מכאן והלאה כל שנותר לעשות הוא לשחות, להפעיל את המכונה ולתת לה לעבוד ללא הפרעה. הגוף עבד טוב אתמול, לכן אין סיבה שהוא לא יעבוד היום. הכתף הדלוקה לא הציקה, העייפות המצטברת לא הטרידה והגוף זכר. האתגר האמיתי היה ההתחמקות האינסופית מהמדוזות. ברגע שהצלחתי להטמיע גם את המבט קדימה אחת לכמה תנועות, מבט שנועד לאתר את השקפקפיות העוקצניות האלו חזרתי למוד המדיטטיבי. הפעם את העכירות הירוקה החליפה הקרקעית הסלעית והמגוונת של הים התיכון עם ראות נדירה של כעשרה מטרים.
לוח הזמנים שלי באותו יום היה מאוד צפוף. הטיסה שלי נקבעה לצהריים, בערב כבר הייתי אמור לעמוד על הרציף במרינה בקאן ולהכיר את הצוות שילווה אותי במהלך מרוץ היאכטות. בבוקר שחיתי. בכל פעם שמחשבה על המשך היום שלי חילחלה אל הראש נשפתי אותה בבועות גדולות בחזרה אל המים. בכל פעם שצפה בי הדאגה למצב העייפות שלי ביום שאחרי הטבעתי אותה אל הקרקעית. רק שחיתי, התחמקתי ממדוזות וניסיתי, ללא הצלחה, להשתין תוך כדי שחיה.
אומרים שהחיים הם כמו רכיבה על אופניים – אם זה קל מדי זה סימן שאתה בירידה. פולנים. בתור אדם שמאמין שהחיים צריכים להיות קלים אני משתדל לנקוט בגישה שאומרת שאם זה קל מדי אפשר להגביר קצב. בקילומטרים האחרונים הרגשתי שמאגרי האנרגיה שלי מלאים והחלטתי שאם יתאפשר לי להגביר קצב אעשה זאת. הרי לא ציפה לי משחה נוסף באילת ביום שלמחרת ובמטוס יהיה לי מספיק זמן לנוח. את שני הקילומטרים האחרונים שחיתי לצד גדי וקת'י בקצב גבוה ומהנה. דהרנו אל עבר המרינה כמו סוסים שמריחים את האורווה, כמו מלחים שחצו את האוקינוס ורק רוצים להניח רגל על היבשה.
אומרים שרוב התאונות קורות קרוב לבית. לא הייתה שום סיבה שאחשוב על המשפט הזה במהלך השחיה אבל בסוף גם תורו הגיע. כשאתה קרוב לבית אתה מרגיש בטוח ולכן מסיר הגנות, מפחית את הערנות, חשוף יותר לסכנות. גדי ביקש שנעצור ונמתין לשאר הקבוצה כדי להגיע אל החוף ביחד. עברתי לשחות על הגב, נהנה מהאופוריה הנפלאה שמספקים האדרנלין והאנדורפינים ואז זה בא. נתקעתי במישהו, או במשהו. כאב חד פילח את הכתף הימנית שלי מהאוזן ועד מרכז הגב. מליוני מחטים ננעצו בבשרי ברגע אחד וסחטו ממני זעקת כאב.
הסתובבתי אינסטינקטיבית וראיתי אותה, מדוזה. עדכנתי את אלון שהיה על הקיאק לידי ושאלתי אותו אם יש לו חומץ. התשובה היתה שהבקבוק על הסירה והיא כבר חזרה למרינה. חשבתי שאני מתפוצץ. נשאר לנו בערך קילומטר עד הקצה והכתף שלי הרגישה כאילו מישהו הדליק עליי מדורה. החלטתי שאין ברירה אלא להמשיך, אפילו הרהרתי במחשבה שכאב הצריבה יעזור לשחרר עוד אדרנלין ואנדורפינים למחזור הדם. ושוב שחיתי, הפעם עם מטרה, שחיתי לעבר
החומץ שקיוויתי למצוא על החוף. אחר כך באו הצילומים והסיפורים וההמולה הערנית של אנשים מפוצצי אדרנלין שבדיוק השלימו חוויה של (לפחות) פעם בחיים ולא רוצים שזה יגמר. ידעתי שאין לי הרבה זמן לחלק הזה של היום ואחרי שמצאתי את כל הציוד שלי ואת הדס (כפרה עליה – ליוותה אותנו מהסירה במשך יומיים ונהנתה מכל רגע – מוסרת ד"ש) עפתי הביתה כדי לסיים לארוז ולצאת לשדה התעופה. רק בערב, במלון בקאן הזדמן לי להציץ מבעד למראה במזכרת המפוארת שהשאירה המדוזה על הגב שלי. אני לא חושב שלזה אלון פלד התכוון כשהוא אמר שהגוף זוכר, אבל זו ללא ספק עוד דרך.
גידי שפרוט
