מאת: אבישי טל, צולח הלמאנש, אוקטובר 2010
הים אותו ים – אז"ש!
התאמנו לא מעט – בכל עונות השנה. שחינו ברוב ארועי המים הפתוחים, בים התיכון, בכנרת ובנחלים, בים סוער ["ים ספורטיבי"], בים-בריכה וברוב מזגי האויר שהארץ שלנו ידעה לנפק. ניסינו לדמות שחייה ארוכה, שחייה בחושך… דבר לא היה דומה!
התעלה האנגלית – הים המערבל, הגלים הארוכים, הלא מסודרים, העדר קרקעית הים, תחושת האינסופיות של האוקיאנוס – איפה החוף הקרוב? תחושה חזקה של אפסיות יחסית לכחול הגדול, שסובב אותך בכל.
הקור – הגוף זוכר? אז"ש מספר 2… בכלל, מים לא אמורים לקפוא בטמפרטורה כזו?!
"בלי לדעת את גורלנו אז מה יהיה…"
מתכוננים…
קוראים חומר, חופרים באינטרנט, סרטונים ביוטיוב.
ואז, מגיעים לדובר ומבינים שאנחנו לא יודעים [כמעט] שום דבר.
"ידיעה מונעת פחד". במקרה שלנו ההיקש מתהפך – אי ידיעה…
מנסים להדביק את הפער, נפגשים עם הפיילוט שלנו מייקל אורם ומקבלים טיפים להתאקלמות, סיכויי חלון הזדמנות לצליחה, התמודדות עם מחלת ים.
מגיעים לחוף של דובר להתאמן, מאזינים בצמא לצולחים ותיקים, כאלו שהצליחו וכאלו שלא.
באתר האימונים שלנו, מעגנת דובר עכורת המים, אנחנו מזהים משהו גדול עולה מן המים – זו מעבורת ? זה לוויתן ? לא, מישהי שמתאמנת לצליחת התעלה ועל מנת להתמודד עם הקור העלתה כמה מספרים – היא מתייבשת עם מגבת בגודל של אוהל 12 וניכר שכלל לא קר לה.
לחצות את התעלה סולו – זו הקרבה! להמחשה: אלן סמית האירי שלא שתה אלכוהול כבר שנה, ג'ורדן טריאתלט קנדי שחבר לבן & ג'רי והפך לגבר מלא למדי, דונאל האירי שהיה סחוט מהאימונים המפרכים ובירך כל פעם שחברתו רמזה "שכואב לה היום הראש"… זו הקרבה!
ערב הצליחה אנחנו דולים פרטים אחרונים מסילבאן הצרפתי ודונאל האירי שצלחו סולו. סיפורי זוועה על סירה שנוגחת בשחיין בגלל ים מטלטל, חבר שהוצא מהמים חסר הכרה כי שתה המון מי אוקיאנוס והריאות שלו לא קלטו אויר! מתעודדים…
דונאל מתנבא – "שלושה מכם יחלו במחלת ים…לא לוותר… לקפוץ למים ולשחות! זה כנראה יעבור…" (שמחים שטעית חבר…) "חוץ מזה אתם תהנו" – לפחות בזה הוא צדק, חלקית.
"כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה…"
בוקר הצליחה
הים שקט, אין רוח ואפילו השמש מציצה לביקור. אין לי ספק – אלוהים אתנו, אנחנו העם הנבחר!
מעמיסים ציוד לסירה ועכשיו כל שנותר לנו, איך הולך הסלוגן של MARES?
Just Add water!
שוחים.
מתחלפים כל שעה, כולנו יחד – מגובשים מאד, עוזרים, מלבישים את הקפוא התורן שיוצא מהמים, מאכילים ומפשירים. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
החושך יורד. הפתעה נעימה…הכל אותו הדבר. הידיים חותרות והמים נצבעים במעין גחליליות ירוקות – המים עשירים בפוספור [זרחן].
שוחים.
מייקל אורם (הפיילוט שלנו), שנחשב כמלווה צולחים מוצלח במיוחד, עושה עבודה מעולה. אני עוקב אחר החלטות הניווט שלו – הוא מכוון את הסירה על פי עיתוי הגאות ומהירות השחייה שלנו וגורם לכך שאנחנו מתקרבים לחוף הצרפתי בתזמון מעולה מבחינת הזרמים.
החוף המסולע במרחק נגיעה מפתיע את כולנו!
… מייקל אורם צופר – זהו זה, תם ונשלם – סיימנו!
חוזרים
שעתיים וחצי של הפלגה בחזרה מהחוף הצרפתי לדובר אנגליה ואני מתחיל להבין עוד דבר או שניים על עצמי [ואני מכיר אותי לא מעט], על החברים-שותפים, על עצמת הטבע של הכחול הגדול [לא פעם ראשונה בים…].
כבר חצי שנה מתגלגלות לי בראש המילים של סנדרסון – "הולכים אל הלא נודע". זה התאמת!
מקבל SMS "מה האתגר הבא?" כל כך אופייני לנו הישראלים…רק רגע, תנו זמן לעכל.
לא, זה לא היה טריביאלי – בכלל לא! אבל גם לא כל כך נורא!
זכות הדיבור לסנדרסון, הפעם עם כל החבורה.
"היה נחמד…היה ממש נחמד…"
לגדי, עמי, עומר ושלמה – תודה !
אבישי
