"… בשלב זה החיקוי מצד התלמיד לובש את משמעותו הסופית הבשלה: הוא מוליך לשיתוף התלמיד ברוח השלמות האמנותית על ידי ההליכה בעקבותיה.
אם ילך התלמיד באשר ילך, יעלם המורה מעיניו, אך לעולם לא ישכח אותו. מתוך החזקת טובה הנכונה לקורבן, שהיא גלגולן של הערצה נטולת הביקורת של המתחיל והאמונה הגואלת של האמן, הוא עומד לימין המורה. באין-ספור דוגמאות המגיעות עד העבר הקרוב, אנו רואים כי הכרת תודה זו עולה לאין-שיעור על מה שאנו רגילים לראות בין הבריות…".
שני סוגים של מורים-מאמנים
אני מכיר מורים-מאמנים פעילים המתחרים בתחרויות ומתחרים במתאמנים שלהם (בעיקר בסוגי ספורט בהם מתקיימות תחרויות קטיגוריות גיל (מאסטרס). התחרותיות צרובה בקוד הגנטי שלהם כמו אצל כל הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. הם לא יכולים לסבול את המחשבה על הפסד. לא בשביל אף אחד. תכונה טבעית. למיטב הבנתי והיכרותי עם טרי לוכלין הוא משתייך לקבוצת מורים זו. הוא בחברה טובה.
קיים סוג אחר של מורים-מאמנים. הריגל מיטיב לכתוב על כך:
"… עד היכן יגיע התלמיד, אין זו דאגתו של המורה. לאחר שהורה את הדרך הנכונה, עליו להניח לו ללכת לבדו. עוד דבר אחד יוכל המורה לעשות כדי שהתלמיד יוכל לעמוד בבדידותו: הוא משחרר אותו ממנו, מהמורה, ודורש בכל לב שירחיק לכת מרבו, 'שיטפס על כתפי המורה'…".
השקפה
אני מוצא את עצמי מתחבר לתיאור הזה. אני חש גאווה עצומה על כל אחד מתלמידיי ששוחה מהר יותר וטוב יותר ממני. אני עושה הכל כדי שזה יקרה. לעולם אכרע ברך כדי לאפשר לתלמיד לטפס על כתפיי ולהגיע גבוה יותר. עניין של השקפה.
