בשבוע של המשחה אני מקפיד לציין לכל מי שמוכן לשמוע (חוץ מלגידי) שהביצים שלי משקשקות. אני ממש מתרגש. מעולם לא שחיתי למרחק כזה ארוך, במשך זמן כזה ובטמפרטורה כזו. נוסף על הכל יש לי אחריות לא רק על עצמי – אני דואג לגידי ומקווה שהכנו אותו נכון. הרבה ספקות. אני פוגש את הספק המגעיל הזה לא מעט בשבוע האחרון. הוא משחק לי עם הראש ובלשון המעטה: אני לא אוהב את זה ולא אותו, את הספק. דני מדווח על נדודי שינה ופחד. אני מבין ומזדהה. מזל שאני טוב בהדחקה ומצליח לישון נהדר. גידי לעומת זאת קול וקר כמו קרח. סחתיין.
סידורים אחרונים בדנוור
ביום שלישי סגרנו הכל: תהיה סירה מלווה עם פרמדיק, יהיה קייאק מלווה שיעזור לנו בניווט, יהיה צלם של 'ידיעות אחרונות' על הסירה ורן שילון יביא משקאות איזוטוניים וג'לים שמיצרת החברה שלו. קבענו את תחילת המשחה ל- 08:30 בבוקר כי רצינו לאכול ארוחת בוקר מלאה ורוב בתי המלון לא פותחים לפני 07:30 (במקרה הטוב).
רוני מ'קול הים האדום'
אני נוסע לכיוון אילת ביום חמישי בבוקר. העדפתי להגיע יום לפני לאילת כדי לשחות קצת עם החליפה בים וגם כדי לנוח קצת לפני המשחה. ב- 10:30 אמור להיות לי ראיון בקול הים האדום לקראת המשחה (למי שלא יודע – זו התחנה עם אחוזי ההאזנה הכי גבוהים במדינה ובמילים אחרות המאזינים הם 'קהל שבוי' בשל היעדר קליטה של תחנות ממרכז הארץ). המראיין קצת נשמע לי כמי שלא כל כך מבין למה הוא צריך לדבר עם משוגע כמוני ולא משאיר לי הרבה זמן לדבר. ניחא. הקליקו כדי לשמוע את הראיון כאן.
קצת לפני באר שבע אנחנו עוצרים לתדלק ואני בודק מיילים ומוצא המלצות לתזונה של רן לפני ובזמן המשחה (רן הבטיח לכתוב על הנושא באתר אנדיור בקרוב). בעיקרון – ביום שלפני לאכול כל שעתיים כמה שיותר פחמימות ולשתות משקאות ממותקים (לא דיאט). כבר כמעט עשור שלא פתחתי את כל המבערים ואכלתי כמה שאני רק יכול. מי שראה את זה קורה (באלף הקודם) יודע שזה לא מחזה מרנין ובפירוש אסור לצפייה לילדים ונשים בהריון. פתחתי מבערים ושחררתי שסתומים! לאורך היום אכלתי כמעט כל מה שרק אפשר: עוגות, קרואסונים, סנדביצ'ים, קולה, ספרייט, בוטנים, ופלים, חטיפי אנרגיה ומה לא. אכלתי עד שכבר לא יכולתי. ועוד טיפה. אלון משיב למייל של רן שהוא מעשן מידי פעם בעבודה והשאלה שלו אם להמשיך או להגביר. רן עונה לו שהוא מפגר ומורה לו להגביר. גידי ואני עשינו כמצוותו. אני נוסע בכביש הערבה ושוב נוזף בעצמי. "על מה חשבת?".
על מקררים ואנשים
את גידי פגשתי על שפת הים האדום ב- 15:00. רן ואלון ינחתו רק ב- 19:20 ודני ממריא רק ב- 20:15. יש לנו זמן לפגוש את דימה הקייאקיסט שלנו ולי להספיק ולעשות 'נסיעת מבחן' ראשונה לחליפה שהשאיל לי רן. דימה נראה כמו מיני-בר: נמוך ורחב כמו מקרר קטן. מסתבר שיש לנו עסק עם אלוף ישראל לנוער לשעבר, חברו לאימונים של מיכאל קלגנוב ובחור די שקט. אני מביט בו ויודע שסטירה שלו יכולה להשכיב סוס בוגר לכמה שעות של שינה כפויה. אבל דימה מתברר כבחור זהב ומנוסה. הוא ישיט את הקייאק כמה מטרים לפנינו, ינווט ויתווה את המסלול (אנחנו עוברים את נמל אילת) ומכיוון שיש לו GPS הוא יוכל למסור לנו זמנים ומרחקים בזמן 'הפסקות האוכל' שלנו. נשמע טוב. לחצנו ידיים וקבענו למחרת ב- 08:15 בבוקר במעגן הסירות של המרכז הימי לחינוך.
הנה דימה:
עצמי והעולם שותקים
לבשתי את החליפה וזינקתי למים. אני צף כמו סירה. מוזר מאוד! כפות הרגליים שלי ממש יוצאות מהמים ואחרי כמה עשרות תנועות אני מרגיש שהחליפה מקשה עליי להסתובב מצד לצד. הרי זה 'הכוח' שלי – אני מתקדם מהסיבוב והמתיחה קדימה. קצת מלחיץ. אחרי עוד כמה עשרות מטרים מצאתי דרך להתגבר על בעיית הסיבוב. אני חותך את הידיים עמוק יותר וכך נמתח משמעותית ומסתובב ביתר קלות. זה עדיין מרגיש מוזר. אני חושש שכדי להתרגל לסגנון כזה צריך יותר מ- 20 דקות של שחייה בחליפה יום לפני המשחה. אני נוחר בבוז לעבר הספק ויוצא מהמים. אהה כן, מה שכן – לא קר עם החליפה אבל היא משפשפת לי את העורף ופוצעת אותי. למה לא קבענו חודש מוקדם יותר? "על מה לעזאזל חשבת?" אני מטיח בעצמי. עצמי והעולם שותקים…
חלק III: גלגלי שיניים, יאכטות, מירוצי אקסטרים וספורט מוטורי
