אמצע נובמבר. אמור להיות כבר קר וגשום אבל השנה החורף מסרב להגיע (וטוב שכך). הים פלטה והריאות נהדרת. הטמפרטורה בתוך ומחוץ למים כמעט זהה – 24 מעלות. לאחרונה כמעט כל בוקר מתאים לשחייה מבטיחה. אני מקבל לא מעט הודעות SMS כבר באחה"צ של היום הקודם: "שוחים מחר?", "יש ים פלטה מחר, בא לשחות?".
כעבור כמה עצירות חטופות, צריבות מריר של מדוזות על הגב שלי וכ- 30 דק' שחייה ואנחנו על 'קיר' האבנים הגדול של המרינה מתפעלים מיופיה של האנטנה הסלולרית. שקט מאוד ולהקות דגיגים ענקיות שוחות קרוב לקיר האבנים. אם אני זוכר נכון מור שחתה את המרחק ב- 23 דקות, דני הגיע כמה דקות אחריה ואור, גידי ואני הגענו עם חיוכים גדולים. לא כ"כ התאמצנו לשחות מהר. אני הייתי נבוך כששוב לא הערכתי נכון את מספר התנועות שלקח לי להגיע למרינה מהפעם האחרונה שניסיתי לאמוד את המרחק. אימון שלישי רצוף שאני מתקשה להעריך באופן מדויק. לפני שקברתי את הראש במים והתחלתי לשחות, בערך ליד סוכת המציל האחרונה, הערכתי את המרחק ב- 350 תנועות. יצא לי קרוב ל- 500. בפעם הבאה…
בדרך חזרה בער לי לשחות קצת יותר מהר. מור שחתה עמוק יחסית סטים של 300 תנועות מתגבר: 100 קל, 100 בינוני ו- 100 מהר. אני הורדתי את הקצב ב- TT ב- 5 מאיות כל 300 תנועות. התחלתי ב- 1.20, 1.15 וכשהגעתי ל- 1.00, המשכתי עד לקו מלון מנדרין. נפגשנו במים מול המקלחות כדי לסדר שטיפה מהירה ביציאה מהמים ולפני זה אור צילמה כמה שוטים בוידאו של מור, גידי ושלי שוחים ביחד, במקביל ובטור.
הייתה שחייה מיוחדת. היו לי לא מעט תובנות ממנה – תרגלתי קצבים שונים והחלפתי נקודות פוקוס בערך כל 100 תנועות. כשיצאתי מהמים החלטתי לכתוב על זה. זה מחייב פוסט נפרד שאכתוב בקרוב.
הטקס שאחרי לא פחות חשוב: קפה, חטיף אנרגיה, שתייה, שיחה נטולת דאגות: למדתי על השימוש במילה "טילים" – לדוגמה: "מגניב טילים" – ועל ההבדל בהגייתה במלרע ומלעיל ומה חנוני יותר (מלעיל). השמש הייתה כל כך נעימה ש- 30 הדקות שהקצבתי לעצמי הלכו והתארכו ל- 50. רק תדירות הולכת ומתגברת של צלילי הודעות הדוא"ל שהשמיע הנייד שלי, תדירות המרמזת על המיילים שהולכים ונערמים להם בתיבת הדואר הנכנס, שיכנעה אותי לקום בחוסר חשק מהכיסא. הייתי נשאר שם עד הערב ושוחה עוד כמה פעמים למרינה וחזרה… החבורה המשיכה להתחרדן בשמש בלי חשבון ולתלות בי מבטים אדישים שמזכירים לי את המבט של החתול שלי כשאני יוצא מהבית. הם אגב לא לבד, בית הקפה שעל החול היה מפוצץ באנשים שבחרו לא לעבוד. אין אלוהים ואין צדק.
בדרך לאוטו אני מזכיר לעצמי ש- 10 בבוקר ויש אנשים שהיו רוצחים אותי לו ידעו שאני מרשה לעצמי בכלל להתפנק ככה. אני מניע ת'אוטו וממלמל לעצמי: החיים הם לא רק שחייה. מצד שני גם שחייה היא לא רק שחייה…
הנה תוצרי הצילומים של אור:
