רציונלבפוסט הזה אנסה להסביר מהי התרומה של הרפיון למהירות ומה קורה כשחלקים מהגוף נשארים רפויים גם בזמן של מהירות שיא (ומן הסתם גם במהירות איטית).
בחרתי כמה דוגמאות קונקרטיות כדי להסביר את הנקודה ממספר היבטים:
1. מניעת מאמץ מיותר. דמיינו לרגע שאתם שרירנים בתחרות מר עולם. ניכר שהם משקיעים מאמץ כשהם מפעילים את השריר. הם עושים זאת לפרקי זמן של כ- 30 שניות ולאחר מכן מרפים. זה מעייף. על אותו עיקרון, באם אין צורך 'לתפוס' את שרירי היד החוזרת (Recovery), הרי שיש רווח בהרפיית השריר והיכולת להשקיע את המאמץ בשרירים שכן צריכים להתאמץ. השקעת מאמץ בשרירים שלא משתתפים בפעולה גורמת לבזבוז כוח ומכאן למהירות נמוכה יותר (ההנחה היא שמצבור הכוח הוא מוגבל כמובן).
2. ציפה. כל מדריך TI ותלמיד מתחיל יודע שבשיעורים הראשונים, בתרגול ולימוד של
3. יעילות. בחלק II, ציטטתי את ריק דמונט (Rick DeMont) אומר ששחיין 'תפוס' הוא שחיין לא יעיל. אנסה לתת דוגמה: כניסת היד למים אמורה להיות כירורגית, כזו שלא 'מטרידה' את המים ולא גורמת להשפרצה או לרעש. השפרצת מים ורעש הם סימנים לבזבוז אנרגיה. כששחיין מנסה להכניס את היד כשהיא רפויה, ברוב המקרים הכניסה תהיה כירורגית וחלקה. כשהיד תפוסה, ב- 99.9% מהמקרים הכניסה תהיה מלווה ברעש והשפרצת מים.
4. נשימה. כשהגוף תפוס, ברוב המקרים השחיין 'ינשום שטוח' – רק עם הריאות העליונות ולא מהסרעפת. כלומר, על כל נשימה כמות החמצן שייכנס אתהיה נמוכה. הדבר יביא לקצב נשימות גבוה, הלגברת קצב העברת הידיים ולקיצור אורך התנועה המיוחל. שחיינים חובבים ותלמידים יכולים להגיע למצב של היפר ונטילציה ולו רק בשל נשימות שטוחות ובקצב גבוה מאוד. והרי אורך התנועה הוא המשתנה שבעזרתו ניתן לאמוד יעילות ויעילות היא היא המפתח למהירות.
5. גמישות. כדי שניתן יהיה להגיע לגמישות ולזוויות שונות (בעיקר בכתפיים), חלק מהשרירים צריכים להיות רפויים. טונוס בשרירים שרוצים למתוח עשוי לשרת מטרה הפוכה. הגמישות של רוב שחייני הצמרת מאפשרת להם להגיע למנחי גוף שאחד האדם יתקשה להגיע וזאת כדי לשחות באורך תנועה פנומנלי. טונוס שרירים יכול למנוע משחיין צמרת להגיע לתנוחות ולמנחים אופטימליים. הדבר חל כמובן גם על שחיינים חובבים לגבי מנחי גוף שונים במהלך מחזור השחייה.
בפוסט הבא אנסה להסביר כיצד ללמוד רפיון: על מהירות, מאמץ ורפיון – חלק IV
