"…עד שאדם מחויב למשהו מקננת בו הססנות, האפשרות לחזור בו, חוסר אפקטיביות תמידית. באשר לכל המעשים, יזמיים או יצרניים, יש אמת אחת שהתעלמות ממנה הורגת רעיונות מופלאים ותכניות מושלמות: רק לאחר שאדם מחויב באופן מלא למטרה, ההשגחה והכוח האלוהי מצטרפים גם”
יוהאן וולפגנג גתה
לפני שאני מתחיל לספר את סיפור המסע המופלא הזה, חשוב לי לפתוח ברקע שיסייע להבין טוב יותר מה קרה בסופשבוע האחרון של ספטמבר 2009. היסודות של הסיפור הזה מושתתים על אתוס קבוצתי, ניסיון החיים שלי ועל הדיסוננס שקיים בחיי האישיים.
חלום של מישהו אחר
זה סיפור שמתחיל בחלום של מישהו אחר. בסיום המשחה של ה- 10 ק"מ במסגרת הפרויקט של גידי שפרוט ובלייזר, אלון ורן המריאו לתל אביב מאילת. הם פגשו במהלך טיסה שחיין שסיפר על פנטזיה לארגן משחה של 3 ימים ב- 3 ימים, 10 ק"מ בכל ים. כמה ימים לאחר מכן הם סיפרו לי על החלום. מאז לא הפסקתי לחשוב על החלום הזה…
אספן החלומות
על פניו, עבור שחיין ממוצע לשחות מרחק של 10 ק"מ בים, זה מקביל לריצת מרתון ביבשה מבחינת הזמן, המאמץ המנטלי והקושי הגופני. לשחות שלושה מרתונים יום אחרי יום זה כבר על גבול האישפוז. בדיוק מה שחיפשתי. הזמן: ינואר 2009.
ההתחלה
בסיום הפרויקט עם גידי העליתי שורה של פוסטים שבסופם, ב- 24 בינואר 2009, גידי הגיב כך:
אחרי כל החודשים הללו בכלור של הבריכה;
אחרי כל הצפצופים מהטמפו טריינר;
אחרי שעות של אימונים, קילומטרים של מים;
אחרי קריאה בלתי פוסקת של מאמרים תיאורטיים, צפיה בסרטונים, חפירה באתרי אינטרנט בחיפוש אחרי התנועה המושלמת, היעילה, החסכונית;
אחרי עשרות שיחות על רפיון, רוגע, זרימה, ריכוז, התמדה, אורך תנועה ואורך רוח;
לעזאזל – אחרי עשרה פאקינג קילומטרים בים לא קל בכלל ביום קר (טוב נו, קר ביחס לאילת).
ובעיקר אחרי שבוע מחוץ למים עם כל הגעגועים בראש ובגוף (שזוכר גם זוכר את החוויה) אני כבר מתגעגע, לא יודע איך יראו הבקרים של יום שני בלי האימון המסורתי, מתקשה לחשוב על כל הידע שהתנקז אצלי בחודשים הללו הופך רק לכתבה בעיתון שאחר כך מישהו יעטוף איתו דגים…
זו הייתה תקופה נהדרת, עם טכניקת שחייה נפלאה אבל בעיקר עם חבורה נדירה של מדריכים שבלעדיהם כל זה פשוט לא היה קורה.
אבי אור צחי מור מודי בוריס קארן ומקסים – לכל אחד מכם יש חלק בלתי מבוטל בתהליך העצום שעברתי, זאת לא הפעם האחרונה שבה אני מודה לכם מקרב ליבי.
וגדי – בלי אנשי חזון ומעש מהסוג שלך, המין האנושי היה כנראה עוד על העצים. תודה לך על כל הדרך הארוכה הזאת, על האמונה האמון האימון והמימון ובעיקר תודה על שהפכת אותי מקוף-אדם ליונק ימי.
תודה כמובן גם לדני רן ואלון על החברה הפנטסטית ולדימה, מאיר ויוחאי על הליווי לפני ובמהלך המשחה.
האתגר הזה הוא בטוח לא אתגר השחיה האחרון שלי – אני לא יודע לאן אגיע – אבל אין לי ספק שזו רק ההתחלה.
אז כן, גידיש, זו הייתה רק ההתחלה. יש לנו את הכל מתועד: ככה נולדה התמכרות וככה התחיל שלושה ימים בשלושה ימים. אגב, אני משוכנע שאנחנו רק בסוף ההתחלה. עוד נכונו לנו ימים (מלשון ים) גדולים.
הקפלה הסיסטינית
שלושה בנאים עובדים באותו בניין. את שלושתם שואלים שאלה זהה: "מה אתה עושה?"
הראשון עונה: "אני בונה קיר: מניח לבנה, מורח מלט ועל זה מניח לבנה נוספת";
השני עונה: "אני בונה בניין";
השלישי עונה: "אני בונה את הקפלה הסיסטינית".
שלושה בנאים, שלוש נקודות מבט. מי מהם הכי נהנה מעבודתו?
הכל עניין של פרספקטיבה, דמיון ויכולת לראות את התמונה הגדולה. לפעמים אתה צריך להרחיב את הצמצם ולצפות על הכל ברזולוציה גבוהה יותר – זה עוזר להבין ובעיקר לדעת מה אתה באמת בונה. זה גורם להנאה מהתהליך שהופכת לדלק. מוטיבציה. זה ממתיק את הסיפוק בסוף הבנייה וגם עוזר לחלום חלומות גדולים יותר.
ההרצאה האחרונה
יש סרטון מדהים שרץ ב- YouTube של פרופסור רנדי פוש. רנדי פוש היה פרופסור ידוע ובעל שם, בשנות ה- 40-50, אבא לשני ילדים קטנים שנשוי לאישה מרשימה. ככה פתאום, באמצע החיים פוש התבשר שהוא חלה בסרטן הלבלב ושימיו ספורים. הוא החליט להעביר הרצאה שנקראת "ההרצאה האחרונה". פוש לא נראה חולה והכי חשוב: הוא לא מחפש רחמים! רחוק מזה… יש משהו מיוחד בעצות של מישהו שהולך למות – הן חפות מכל אינטרס. בערך.
למרות שזה נראה ככה, הפואנטה כאן שפוש לא העביר את ההרצאה בשביל הסטודנטים שלו או לקהל הצופים. ההרצאה מיועדת ונוצרה עבור מישהו אחר. רוצים לדעת למי? תצטרכו לצפות. אתם תודו לי על כך… אורך ההרצאה הוא שעה ו- 16 דקות. אני ממליץ בחום לראות את הכל! קבלו לינק רפוי.
אז איך בדיוק קשור פוש למסע שלנו ולנושא בכלל? אחת מעצותיו היא לעזור לאנשים להגשים חלומות. פוש טוען שזו דרך בדוקה לאושר וסיפוק אישי אדיר.
אני יודע, כי אמרו לי, שהמסע הזה היה מכשיר להגשמת חלומות עבור חלק מהמשתתפים. סימנתי V ביומני…
אני יודע, אין לכם זמן לשרוף מול המחשב כדי לראות את כל ההרצאה. אז הקלתי עליכם: קבלו לינק שמכיל רק כמה דקות ממנה.
משקל נוצה
אז איזה מטען אני מביא עימי למסע כזה ובכלל? בואו נאמר שארזתי לבד ואין לי כבודה לשלוח לבטן המטוס. מצוייד בתיק גב שמכיל אוסף של ציטוטים ואמרות קלישאתיים כמו הציטוט בהתחלה ומשל הקפלה הסיסטינית, ידע בסיסי-מינוס במוסיקה ועוד כמה תובנות וציטוטים מסרטים אמריקאיים סוג ז'. אני מגיש את הכרטיס לדיילת ומתיישב במושב. Traveling light כמו שאומרים…
הסוף
עשינו את זה! 16 שחיינים סה"כ השתתפו במסע האתגרי הזה, 9 מתוכם שחו בכל שלושת הימים. זו הייתה חוויה של פעם בחיים ואני מקווה שאדע לספר לכם אותה כהלכה. אני יכול לנסות… בפרספקטיבה של למעלה משבוע מסיום האתגר, אני מבין שאלה היו ימים מהמאושרים בחיי. נו שיט. מבט חטוף בתמונות שלי ברגעים שונים במסע משכנע פי כמה. הנה דוגמה:
אני מביט בתמונות וצופה בסרטון ורואה בעיקר איש מאושר. לא יודע עליכם אבל ככה לפחות אני נראה כשאני מאושר.
ד"ר שיעמום ומיסטר Cool
אז ככה. תהיו רפויים, זה קצת מסובך: יש שני "אני". יש את ד"ר שיעמום: מנהל אפרפר, לבלרון בחסד. נסיך המהדקים, איש הפלורסנט, הניירת, העסקים והמספרים. ויש את מיסטר קול: שחיין מרחקים ומים פתוחים, המדריך הראשי של TI, איש השמש והים, הזן והפוקוס, נסיך הגיאות והשפל. יש הפרדה בין שניהם. שיהיה סדר. הלבלרון היה כאן עוד מראשית הזמן. השחיין הופיע לפתע, לפני כמה שנים והודיע חגיגית שהוא כאן כדי להישאר. האפרפר הסכים. 'המרד' היחיד של איש הפלורסנט הוא הביגוד הלא 'מכובד' והמרד היחיד של השחיין, אם אפשר לקרוא לזה מרד, הוא ההגבלה בשעות קיומו. במצבי שגרה שניהם דיירים ממושמעים שחולקים את הגוף שלי. יש הרמוניה. במצבי קיצון זה קצת יותר מסובך…
תגיד, מה אתה עושה?
אני שומע את הלבלרון צורח לי חזק באוזן. רק לפני שעה העברתי תדריך על שחייה של 10 ק"מ בכינרת לחבורת אנשים קשובה שישבה מולי כשצלם מקצועי מסתובב ליד ומצלם כל פיפס.
המקום: קיבוץ עין גב, בבית ילדים שהושמש לאכסנייה. חושך ואני במיטה מתקשה להירדם. הזמן: 22:30 ערב המשחה הראשון בכינרת והפתיח למסע כולו. אתה? מעביר תדריך? איך אתה יכול לקחת אחריות על זה? תחזור, תחזור למשרד, אתה צריך לעבור על תזרים המזומנים ודו"ח החייבים. על מי אתה עובד? איפה יגאל שילון מתחבא? קרא, קרא לו לצאת.
במצבי קיצון כל הדיכוטומיה הזו צפה ועולה. אבל השחיין נחוש, עשוי ללא חת. סוכן חשאי רדום. ניקיטה של המין הגברי. נשמע לכם מוכר? נו מה, הרי גם סופרמן מחליף זהות במצבי קיצון והופך מפקיד אפרפר לסופרמן. נהנה מפרקי זמן קצרים של גבורה, אצילות נפש ודוגמה אישית. טוב, טוב, אני מפסיק. הבנתם את הנקודה…
מה נערה כמוך עושה במקום מגעיל כזה?
בעצם, למה השחיין נולד? הרי זה נגד הטבע. מה גורם לפקיד צפוני-בורגני לארגן אירועי אקסטרים, להתחבר לאנשים שקיים ספק סביר שהם לא בקו השפיות? הרי הוא לא עשה זאת מעולם. זו קרקע בתולה. לא חרושה.
יש לי הסברים. אני לא בטוח שהם הנכונים אבל אנסה להסביר לכם וגם לי:
כי אני כבר באמצע החיים וחיים רק פעם אחת;
כי חלה עליי חובת ההוכחה כלפי לקוחותינו: אם פקיד בורגני יכול – כל אחת יכולה;
כי דרך השחיין אני יכול לחיות חיים אלטרנטיביים;
כי זה מרגיז את ד"ר שיעמום;
כי אני נהנה ללכת נגד הרוח;
כי זה לא 'רציני';
כי ככה אני יכול לעזור לאחרים להגשים חלומות;
כי אני יכול;
והכי חשוב: כי ככה אני מרגיש שאני חי!
כאמור, כל הרקע הזה נועד כדי שתבינו מאיפה אני בא. הסיפור הזה הוא של השחיין. הוא גם מקליד וכותב אותו. הלבלר מתקשה להאמין עד עכשיו שזה קרה. מדחיק.
