נושא:

פרק 3: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום השני – הים התיכון

פורסם ביום שני, 12/10/09
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני
פרק 2: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – היום הראשון – הכינרת

להתעורר בשעות לא חוקיות
אני מזנק מהמיטה ב- 5 בבוקר. מסתבר לי שהכי קשה לי במסע הזה זה לישון מעט ולהתעורר מוקדם בשעות לא חוקיות. מתכון לא משהו אם יש לך לשחות עוד 20 ק"מ ב- 28 השעות הקרובות. אני דוחף חטיף אנרגיה ומצחצח שיניים. בדרך להרצליה אני מתחיל להבין שכולם מתברברים ומתקשים למצוא את נקודת ההתכנסות. מזל שהשארתי חלון זמן לברדק. ממילא לא ניכנס למים לפני 06:10 – חשוך מידי. אנחנו עורכים היכרות עם צוות הליווי של פלד: אלון, יעקב ובועז. למשחה בים התיכון מצטרפים
אור, ירון ומקסים. דני חוזר 'מחופשת מחלה'. 05:55 ואנחנו מתחילים לצעוד בחושך אל המים. אני רואה את הים בפעם הראשונה. לא גבוה במיוחד אבל זה לא אומר הרבה. הזרם הוא הנעלם המשמעותי והגדול ולא נדע מהי עוצמתו אלא אחרי שכבר נהיה במים. השעון עובר למצב רפוי.

רק דגים מתים שוחים עם הזרם…
כמו ביום הקודם, גם היום המסלול לא היה סגור סופית אלא לאחר שהתחלנו. אנחנו פיונים על לוח השחמט של אמא טבע וקשה לדעת מראש אם היא תשתף פעולה. מבחינתנו האופטימום הוא לשחות 5 ק"מ צפונה לאיזור ארסוף ולחזור באותו נתיב במקביל לחוף. זה אומר שבחצי מהמרחק נשחה נגד הזרם. זרם חזק עלול לגרור עיכובים ובעיקר לגבות מחיר אנרגטי גבוה ולגרום לחלקנו לפרוש. החלטנו מראש שבמקרה כזה נשחה לכיוון אחד ועם הזרם 10 ק"מ. האפשרות הזו היא רעה מבחינתי: לא הרמתי את הפרויקט הזה כדי לשייט 10 ק"מ עם הזרם.

לצפות בזריחה מהמים
תדריך קצר שלי, הרקיע הופך תכלכל, אלון נכנס לקייאק ואנחנו אחריו. היום אנחנו בהרכב גדול של 14 שחיינים. השעה 06:05. אני נכנס אחרון למים. מלהג משהו למצלמה של ירון ונכנס. המים חמימים ועדיין חשוך, כולנו עוברים את הגלים ומתחילים לשחות עמוק יותר כדי לעבור את קו השוברים ולהעריך את כיוון הזרם. הים גבוה יחסית. הזרם צפוני ולא חזק במיוחד אבל בשילוב עם הגלים זה רחוק מלהיות אופטימלי לשחייה. או-או. אני מעדיף להתמודד עם הקלפים שחילקו לנו ולא לשנות את התכנון המקורי. נשחה נגד הזרם ונחזור איתו. נתקזז. לא עוברות כמה דקות והחברה מתחילים לדהור קדימה מהר מידי. אנחנו עוצרים, מרגיעים והקצב הופך איטי יותר. עוזי לצידי עם דופק 105 ואני משוחח בחלק מהזמן עם אלון תוך כדי שחייה. כולנו שוחים יחד. השמש מראה סימני חיים ואחרי כמה דקות אני מבחין ביאכטה ובסירת המנוע לצידנו. הזריחה מהמים מדהימה. הזמן מגביר מהירות. גם הזרם.

טטריס מדוזות
בסרטי מדע בדיוני טייס החללית מנווט בין גשם של מטאורים וכוכבים שמתקרבים במהירות. לשחות מול הזרם זה די דומה. נחיל של שקיות פלסטיק, לבנות, שחורות, שקופות, עם חורים, בלי חורים, שקיות סנדוויץ, שקיות זבל וגזרי שקיות מגיע מהר לכיוון הפנים. אין דרך טובה משחיה בתוך מזבלה של ניילונים כדי להבין עד כמה חשוב לשמור על הים נקי.
אבל השקיות הן בגדר "לא נעים לא נורא". חוץ מהן מרחפות להן במים גם מדוזות. יותר נכון: מאות מדוזות שיוצרות מסלול מכשולים בלתי אפשרי. הזרם מביא אותן אל עבר הגוף מהר יותר מקצב השחייה, מה שמקטין את זמן התגובה והבריחה לנתיב חלופי. אני מתחיל להבין שהיום זה לא הולך להיות פשוט. יצאנו לספארי מדוזות ואף אחד לא טרח לעדכן אותנו מראש. מדוזה ענקית בעומק חצי מטר מתקרבת אליי במהירות. אני פותח את הרגליים ונותן לה לעבור מתחתיי. זה היה קרוב. לשחות עם מבט קדימה וחשש מתמיד מפני מדוזות זה אומר עומס על הגב התחתון והצוואר. המתח, חוסר הוודאות והפחד מפני צריבה לא מסייעים לשמירה על פוקוס. קת'י תיארה את השחייה מול הזרם והמדוזות כמשחק Space invaders אבל במציאות. נוסף לכל הצרות, בגלל שקצת חשוך, הקרקעית מתחתנו מעורפלת וטלטול הגלים גורם לחלק מכריע מהחבורה להרגיש סחרחורות ובחילות. להבדיל מאחרים שגם קצת מקיאים, אני מרגיש נהדר.

הנדיב הידוע
הים גבוה. הגלים מטלטלים אותנו 'ופוגעים' בדופן הגוף מה שמקשה על שחייה בקו ישר. זה גם לא תורם למחלת הים של כמה מאיתנו וכמובן מקשה על הניווט אחרי הקייאק. אלון מוביל עם הקייאק רחוק מידי מאיתנו ואני מבקש מאלון להישאר לשמאל שלי וכמה שיותר קרוב. השמש הגיחה מעבר לצוקים במזרח, בצד ימין שלי, מסנוורת ומקשה על הניווט. הבשורה הטובה היא הראות הנדירה שהים התיכון היה מספיק נדיב 'לתת' לנו. חוץ מהראות הוא לא הלך הרבה לקראתנו… עוד מדוזה עוברת קרוב מידי אליי, 'פוגעת' לי ביד ימין. אני עוצר ומזיז קצת את אילן ששחה מאחוריי. אחר כך התברר לי שבעטתי בו בבטן מה שגרם לו להחסיר כמה נשימות. לפחות במדוזה הזו הוא לא פגש. היו אחרות…

שוחים חזרה הבייתה
אחרי כ- 5 ק"מ ושעה ו- 40 דקות שניים מאיתנו פורשים בשל צריבות ושניים אחרים מפסיקים בהתאם לתכנון. אני אוכל שקית ג'ל, שותה ומשתין. 200 מטרים אחר כך אנחנו מסתובבים ושוחים חזרה. הדרך חזרה, עם הזרם, מספקת הקלה משמעותית בעומס. 'שותים' פחות מים בנשימות, הקרקעית זזה מהר יותר וההרגשה הכללית משתפרת. עברנו לשחות כמעט בשורה והחיוך שלי מתחיל להיפתח. כשהזרם איתנו, השמש מלטפת במזרח והים נרגע קצת, אני מתחיל לזמזם תוך כדי שחייה:
No hell below us
Above us only sky

פתיחת מבערים
השחייה בחזרה הייתה הרבה יותר קלה. כשנשארו לנו בערך שני קילומטר לחוף הנכים, עוזי פותח מבערים ומתחיל לשחות מהר. קת'י, גידיש ואני גם מגבירים גם ומתחילים לשחות מהר יותר. משום מה אני רואה שקת'י לא נעלמת לי קדימה ואני מרוצה עד הגג שאני מצליח להחזיק מעמד בקצב שלה. שעה אחרי זה התברר לי שהיא סבלה ממחלת ים והקיאה את נשמתה בערך בחצי הדרך. כבר חשבתי שעליתי דרגה. ניחא. אחרי כמה דקות אני מזכיר לעצמי שאנחנו במשחה קבוצתי ולא נכון יהיה להגיע לחוף לבד בלי לחכות לכולם. שלושתנו שוחים כמה מאות מטרים, עוצרים, מחכים לחבורה ומתחילים לשחות בקצב מהיר יותר. הריטואל חזר עד שמצאנו את עצמנו מול חוף הנכים.

עוד קצת אוכל
אנחנו מחכים לכולם ליד השובר של חוף הנכים, מנופפים לשלום לאלון על הקייאק ויוצאים מהמים אחרי 3:25 שעות ברוטו (3 שעות שחייה נטו בלי זמן ההפסקות). חלקינו סוחבים פציעות של מדוזות וסובלים ממחלת ים. תמונה קבוצתית, הסקת מסקנות מהירה וראיון למצלמה של ירון ואני מוצא את עצמי עם בייגל מרשים בפה. טלפון לדימה הקייאקיסט שילווה אותנו באילת וטלפון למורדי נהג הסירה ואני סגור מבחינה לוגיסטית לקראת מחר.

המעלית נתקעה
אני מגיע הבייתה בסביבות 12:00, מתחבר למחשב שבמשרד ומתחיל לעבוד. מייל ממתעניין תורן נוחת בתיבת הדואר שלי. "חרשתי את האתר שלכם, נראה מרשים מאוד… האם אוכל לשחות למרחקים ארוכים אחרי שאלמד את הטכניקה?". אני מגחך ושולח לו לינק על הפרויקט. "מספיק רחוק בשבילך?".
תכננתי לתפוס תנומה של שעה אבל לא הספקתי ואני מרגיש את העייפות המצטברת. בעיקר הנפשית. מירב ויונתן אמורים לנסוע איתי לאילת לקטע האחרון של המסע. אני מתחיל לדמיין את יום שבת שאחרי המסע באילת. בתכנית: שינה, מנוחה, אנחות וחיוכים. זה לא עוד הרבה זמן… מירב מגיעה הבייתה ובסביבות 16:00 אנחנו יוצאים לאסוף את היורש מהגן. נכנסים למעלית ו… בום. צנחנו חצי קומה בנפילה חופשית והמעלית תקועה. חם ואני מתחיל להזיע. המוח שלי מתחיל לרוץ בכמה כיוונים. השעון מגביר תאוצה. מה זה אומר? שהמעלית התקועה 'מנקה' אותי ממזל רע למחר או שזה רק הפרומו? אני מחליט להפסיק עם זה ולחשוב רק מחשבות חיוביות. 20 דקות במעלית, קילו זיעה שהגרתי ואנחנו בחוץ.

במטוס סילון
ב- 17:30 המטוס ממריא משדה דב לאילת. אני מתחיל להבין שזה הסוף וזה מתחיל להיות קטן עלינו. כולנו נפגשים ב- 8 בערב להעמסת פחמימות רפויה במסעדה. אני אוכל המון אבל זה ממש לא הזמן לספור קלוריות. קבענו ב- 05:50 במזח שמול קפה ארומה. אני נרדם אחרי 12 בלילה.