יום ראשון, ערב
אכלנו ארוחת ערב מעט מתוחה במסעדה איטלקית נחמדה. ירד גשם אבל היה קר פחות. הווליום הקבוצתי היה נמוך בהרבה מהממוצע. ביום שבת היינו מתוכננים לצאת ב- 8 בערב של ראשון ומייקל אורם, הפיילוט שלנו עדכן במהלך השבת שחלון החצייה נדחה ליום שני. לקראת ערב הבנו שאנחנו צולחים בבוקר או בצהריים של שני. בראשון שחינו פעם אחת ובערב במסעדה קיימנו ראיונות מצולמים של 'לפני' לכל החבורה. כולנו מבינים שמחר זה היום. יום שני ה- 27 בספטמבר.
מה קרה ב- 27.09 אני שואל את עצמי במיטה ולא נזכר באירוע משמעותי. הוא יהפוך למשמעותי מאוד עבורי, בדיוק 24 שעות לאחר מכן.
יום שני, בוקר
העמסת פחמימות רפויה במסעדת הבית שלנו ה- Beefeater. המסעדה הכי נורמלית במחוז דובר שמגישה ארוחת בוקר ראויה. בתור אחד שנהנה מהאוכל בצבא ואוכל גם מנה שנייה, אני יודע שבדובר אפשר גם לרעוב למוות. האוכל דיכאון. הכל טבול בשמן ותפל כמו באף מקום שביקרתי בו.
אורם ביקש שנטלפן אליו ב- 9 בבוקר וכולנו יושבים קשובים מול שלמה שמטלפן מהשולחן הקבוע שלנו ליד החלון.
Shlomo Amitai from the Israeli team speaking. שלמה מפרט.
בכל פעם ששלמה אמר למייקל אורם את המשפט הזה (והוא הקפיד לומר זאת בכל שיחה עם אורם) – צחקתי. לאאאא. כאילו שיש עוד שלמה אמיתי שנמצא בקשר רציף עם אורם וגם הוא נמצא ברגעים אלו ממש בדובר. לא עוזר לי. שלמה מקפיד לציין. שחלילה לא יהיה בלבול. השלמה אמיתיים האלו – אי אפשר לדעת איפה הם יצוצו ומה הם עלולים לעולל.
אורם מבקש שנגיע ב- 11:30 לנמל. כולנו גונחים.
רוב יושבי הכפר מגיעים להיפרד מאיתנו במגרש החניה – דיוויד, אוולין, דונאל, גאבור (שיצלח למחרת בהצלחה, ומיד שיגיע לחוף יוריד פיינט של בירה ויאכל המבורגר וצ'יפס), אלן סמית, סוואן הצרפתי שצלח ב- 2009 ושלושת מלויו של אלן – ג'ון, ג'ון וג'ון (המכונה קווין).
ככה נראתה התעלה ממש לפני שיצאנו לנמל:
דגל
כמה ימים לפני כן, ביום שהגענו, דיוויד ואוולין מציינים שהם קנו את דגל ישראל (בפעם הראשונה). הנוהג הוא שדגל הלאום של השחיין/השליחים שהצליחו, מונף על התורן מיד עם קבלת הידיעה על צליחה מוצלחת.
אוולין מציידת אותנו במגבות, בארגזי פלסטיק אטומים וגדולים ובמעילי סערה. היא מביאה את דגל ישראל ומזהירה אותנו שלא להישבר ולהתעקש ולעשות את זה. סדרת תמונות לא רפויות ודיון אם לקחת את הדגל או להשאיר אותו. Tradition דיוויד ואוולין מציעים, אנחנו מסכימים והדגל נשאר במחנה.
נמל דובר
הגענו ב- 10:30. כאילו שהיה לנו משהו טוב יותר לעשות. ממתינים. אחרי שעה ה- Gallivant, ספינתו של מייקל אורם מגיעה. אירי בלונדיני מרוח לבן עם שתי מלוות יורדים מסירה שעוגנת לידנו. 7 שעות במים וחוסר יכולת לעכל את האוכל גרמו לו לפרוש. עוד אחר ניכנס לסטטיסטיקה של התעלה ואני מנסה להדחיק ומצליח.
אנחנו מעמיסים את הציוד, ג'יימס, איש הצוות של אורם קושר שקית זבל לסיפון ומצביע על הדליים בירכתי הסירה. אלו להקאות. "נהדר" אני ממלמל.
ה- Gallivant:
אני מציץ בלוח הגאות שעל הרציף ולמד ששיא הגאות יהיה ב- 14:27. אורם תדרך אותנו שבשעתיים הראשונות נשחה מול הגאות ולכן השחיינים המהירים יותר צריכים לפתוח. הרעיון הוא שאם כבר לשחות נגד הגאות, עדיף לעשות את זה כשהגוף עוד רענן ומזג האוויר טוב.
הספינה אוספת את גארי, פקח ה- CS&PF שאמור לאשר את הצליחה ולאשר כמובן תעוד ברשומות. גארי ואורם לבושים במכנסיים קצרים וכפכפים. אבל עם חולצה ארוכה. מלחיץ. ה- Gallivant דוהרת אל מחוץ לנמל ואני מתפשט ונשאר בבגד ים, כובע ים ומעיל. הפה שלי מר מאדרנלין. הנוהל הוא להגיע קרוב לחוף, השחיין הראשון קופץ מהסירה, שוחה לחוף, עולה למקום יבש ומתחיל את הצליחה.
פרוסת חלה מרוחה בדבש
הלב שלי פועם בטורים גבוהים. משום מה אני מצליח לגייס אופטימיות, ביטחון עצמי גבוה וגם קצת חוש הומור. באותו רגע הייתי בטוח שזה קטן עליי. קפצתי. לא קר לי בכלל. מנפלאות האדרנלין. אני עולה על החוף, מניף ידיים, שומע את הצופר, נעמד במים. משתין. מדווח-צועק לחפ"ק תוך כדי. השעון של גאבור מראה 12:46 בצהריים. אני פותח לאט מנסה להתרגל לטמפרטורה, ולמצוא קצב מהיר מספיק שבו אני מרגיש נוח לשחות שעה ברציפות. החבורה על הסיפון, משמאלי. אפשר לראות הכל אבל לא לשמוע כלום. המים והקור עוטים עליי שכבה מבודדת. כזו שגורמת למרחק של 2-3 מטרים להרגיש כמו כמה ק"מ. נתק כמעט מוחלט. המנוע של ה- Gallivant נשמע כמו רכב בהילוך ראשון שמלווה הולך רגל במהירות אפס. קצת גז, הפסקה, גז, הפסקה.
אני מאבד את תחושת הזמן ולא יכול להציץ בשעון בתוך המים (עכורים מידי). אחרי 43 דקות הגנבתי מבט. עמי נעלם לי משדה הראיה ואני מניח שהוא מתכונן. קשה. קר מאוד. אבל אפשרי. עכשיו כל מה שאני צריך זה לא לחלות במחלת ים ואני על הסוס. יצאתי. אני מתפלל שהכדורים של שלמה נגד מחלת ים עובדים. אבישי עוזר לי להתלבש. אני רועד כמו משוגע ואחרי כמה דקות מתפנק על שתי כוסות תה. אבישי מציע לי פרוסת חלה עם דבש. אני מסרב. כמה דקות ואני מתחרט ומבקש חלה עם דבש. טעים וממלא באנרגיה. דחפתי עוד שתי פרוסות.
הסבב הראשון עובר מהר. עמי מרגיש טוב, שלמה חותר במרץ, אבישי נלחם בהתכווצויות שרירים ועומר מפתיע עם קצב של 60 תנועות בדקה. הים טוב. אף אחד מאיתנו לא חולה. אניות ענק עוברות לידנו. כולנו נמצאים על הסיפון ויוצרים קשר עין עם השחיין שבמים. זה עוזר מאוד מאוד! אני מבקש שבפעם הבאה שלי במים, יודיעו לי בחלוף כל 10 דקות. אצבע אחת ל- 10, 5 לחמישים. השאר מאמצים את הרעיון.
שקיעה
ב- 17:46 אני מחליף את עומר בשחייה שתיקח אותנו אל תוך החשיכה. הים בסדר. קר לי יותר וה- 10 דקות הראשונות עוברות לי בטיל. בשלב מסוים אני מבחין שכולם מביטים לעבר האופק ומצלמים. אחרי כמה מבטים הבנתי. השמש צצה לה פתאום רק לשקיעה. כדור אדום שוקע אל תוך המים ואני סופר תנועות. יודע ש- 510 תנועות זה בערך 10 דקות. עמי מחליף אותי כשהוא עם סטיקלייטים חשמליים על הכובע ועל בגד הים. היציאה הרבה יותר טראומטית ואני רועד ללא שליטה. התחזית מדברת על ים שקט יחסית ואפשרות טובה לגשם קל. אני לובש שני זוגות מכנסיים ו- 6 שכבות לבוש, כובע צמר וקפוצ'ון ורוב הזמן כפפות. זה המתכון הכי בטוח לשחייה מהירה בסבב הבא.
צינה
הארבעה שעל הסיפון מתחלקים בדר"כ לשניים שצמודים לשחיין שיצא מהמים ושניים שיושבים בחוץ, על הסיפון בסמוך לשחיין ופשוט מביטים בו. כשאתה במים זה עוזר מאוד שמישהו מסתכל עליך ומעודד.
שלמה יוצא מהמים עם מבט עצבני. "תפסה אותי צינה אחרי 40 דקות". אני לא בדיוק מבין על מה הוא מדבר אבל אני יודע דבר אחד או שניים על קור. זה לא פשוט. אח"כ, מרוב עצבים, אני שומע ששלמה זרק את בגד הים שלו לתעלה.
שלמה שוחה:
אבישי עובר לג מאתגר. שוב התכווצויות ברגליים. זה גורם לו להפעיל יותר את פלג הגוף העליון מה שגורם לשרירי הכתפיים שלו לדאוב ביציאה. עומר מרגיש טוב ונראה טוב. המים זוהרים קצת מזרחן, לפני השוחים קופצים דגים. מקרלים.
אני מפרק כמעט לבד שקית קשיו, פורס שמיכה על הסיפון הקדמי. מיידע את אבישי ועומר על כל 10 דקות שחולפות. הזמן טס על הסיפון. אני מתחיל להבין שאוטוטו אני נכנס שוב. קשה לי להיכנס אבל אני יודע שאם אצטרך – אוכל לעשות את זה גם עוד פעמיים ושלוש. קר לי מאוד.
הערכות
אחרי הסבב הראשון מייקל אורם דיבר על הגעה לצרפת בסביבות 1 בלילה. זו הפעם הראשונה שהבנתי שמצבנו טוב ומתחילים לדבר איתנו על הערכות הגעה. לקראת סוף הסבב השני, אחרי כ- 10 שעות שחייה, היינו רחוקים 5.5 ק"מ מהחוף. אני זוכר שנאמר שאפשר לעשות את זה בפחות משעתיים אם נשחה מהר. אני יודע ש- Cap Gris Nez היא נקודה קטנה והכל יכול לקרות.
יום שני, כמעט חצות
בחוסר חשק אני מתפשט. מאבטחים לי את הסטיקלייט לבגד הים ואני מפעיל את זה שמחובר לי למשקפת מאחור. אני מחליף את עומר. קררררר במים. מה חשבת? שזה רק במקרה נחשב לאחד האתגרים הקשים ביותר לאדם? אני מנסה להכניס קצת שכל לראש שלי וקצת פחות עשן דיזל. זה לא עוזר… את הסוף כבר כתבתי כאן.
סיכום הצליחה, פרק שלישי: התמצאות
סיכום הצליחה, פרק רביעי: על קור ורגישות
סיכום הצליחה, פרק חמישי: הצולח הממוצע
סיכום הצליחה, פרק שישי: לוויתנים וגמלים
סיכום הצליחה, פרק שביעי: מורשת קרב
סיכום הצליחה, פרק שמיני: הקבוצה
סיכום הצליחה, פרק תשיעי: הצליחה
