צליחת הלמאנש בשליחים. שיעורים על קור ורגישות

טמפרטורות

אנחנו מגיעים לדובר ומזג האוויר נוח. דיוויד אוסף אותנו בחולצה, מכנסיים קצרים וכפכפים. אני מרים גבה אבל מחליק. אם מישהו היה מתלבש כך בת"א, ביום של טמפרטורות מקסימום של 18 מעלות הוא היה מסובב אחריו לא מעט ראשים ברחוב. בדובר זה הסטנדרט פחות או יותר. ילדים בני שנתיים-שלוש לובשים סנדלים וקצר. אני הייתי עם סוודר, חולצה ומכנסיים ארוכים. היה לי קר. בכלל, אני טיפוס שתמיד קר לו. יצוק בדיוק לפי תבנית של צולחי התעלה. אבל להיפך. בדרך כלל אני סובל. חלילה לא בשקט. עם הרבה מאוד רעש ודרמות. למדתי לחיות עם הקור ולנצח אותו. אבל סבלתי בכל דקה…

הגרמנים צולחים

אחרי התמקמות בקרוואנים, צעדנו 70 מטר עד לשפתו של הצוק בדובר. מזג אוויר מושלם לצליחה. אין ענן בשמים. הים – "שמן". אין רוח. השמש מצליחה לחמם אותנו גם לפני השקיעה. אנחנו למדים מאוולין ששישיית שליחים גרמנית (Relay) נמצאת במים והם צפויים לסיים בשעות הקרובות. אנחנו מקנאים ומתפללים למזג אוויר דומה לזה של הגרמנים. קיבלנו פחות טוב מהגרמנים. אגב, הם הצליחו לצלוח ב- 13:45. נקמת העם היושב בציון לא איחרה לבוא…
זה נראה ככה:

מקלחות קרות

אף אחד מאיתנו לא התקלח במים חמים בחודשים האחרונים. במהלך חודשי החורף וגם בקיץ, ברז המים החמים שלי לא הופעל. בשיא הקיץ הטמפרטורה הייתה מעל 28 מעלות. בחורף 'קצת' פחות. החלום על מקלחת חמה בלי רגשות אשם היה החלום הרטוב שלי. בשני המובנים.

תגיד לי מי החברים שלך ואומר לך…

שומן משפיע מאוד על הרגישות לקור. למעט אבישי, מעולם לא ראיתי את שאר החבורה רועד (את הלינקאג' תעשו בעצמכם). מעולם. אני זוכר שאבישי ואני רעדנו בחורף התל אביבי (רעידות רפויות) אבל אני לא זוכר את עמי, שלמה ובטח שלא את עומר מתלוננים על קור. שלמה תמיד אמר שהוא מרגיש פנטסטי ואני קיללתי אותם בלב בלי חשבון.
עם החבורה הזו נסעתי. סמן קיצוני מובהק. את כולם ראיתי סובלים מקור במהלך המסע. מן המוסכמות והמפורסמות שאת הנקמה יש להגיש קרה. היא הייתה קרה מידי. סימנתי V קטן לעצמי.

רעידות קלות עד מתונות

מבחינתי, שחייה בטמפרטורת מים של מתחת ל- 19 מעלות, מתאפיינת בתופעה 'מגניבה' ב- 10 עד 20 דקות הראשונות מיד ביציאה מהמים. אני רועד כמו מטורף. התרגלתי. גיליתי שזה מצחיק בטירוף את כל מי שלא רועד. שיהנו. אני לא.
הרעידות הן מנגנון חימום טבעי של הגוף שגורם לו להתחמם ככה בנטורל. זה קורה כשדם קר, שהיה מצוי בגפיים במהלך השחייה, מתחיל לחזור בזרם הדם הורידי לכיוון הלב והליבה. זה מקרר מהר מאוד את הגוף וגורם לרעידות שהן תגובת הנגד.
אין דרך טובה להתגבר על הרעידות אבל אם מתלבשים מהר מאוד (5 דקות מקסימום) ומכסים את הליבה בכמה שכבות, הרעידות תיפסקנה מהר יותר. משקה חם יעזור בעיקר לחמם את הלב. פחות את הגוף. הקילר אפ – התלבשות מהירה ואיזור מחומם בסמוך ליציאה מהמים.

התאקלמות

יש סיכוי טוב לשחיין שלא מאוקלם למים קרים, להיכנס להיפוטרמיה – ירידה בחום הגוף (ירידה של 4 מעלות מביאה למוות) תוך זמן קצר. הסוד הוא לאקלם את הגוף לאט לאט כך שהוא יוכל לעמוד בקור לאורך זמן. הגוף של שחיין מאוקלם יידע, כתוצאה מהאיקלום, לשמור על הדם החם סביב הליבה והאיברים החיוניים (Vital Organs) ויעביר מעט מאוד דם לכיוון הגפיים. זה יאפשר לו לשחות במים קרים לאורך זמן…

איך מתאקלמים

שחיין המנוסה בשחייה במים קרים, יוכל לאקלם את הגוף שלו תוך מספר כניסות (4-8). מייקל אורם, הסקיפר (מכונה Pilot) יעץ לנו כשפגשנו אותו, להכניס את הגוף ל- Stress של הכניסה למים כמה שיותר פעמים ביום. מכיוון ששחינו משחה שליחים, בו זמן המקסימום לשהייה במים הוא שעה, משך הזמן פחות משנה ו- 30-60 דקות שחייה בהחלט מספיקות לאקלום.
כניסות נוספות למים באותו יום בהפרשי זמן של כשעתיים מומלצות מאוד ולמען האמת, מעבר לחוסר הרצון הבולט להיכנס למימי הנמל החומים והקרים, הכניסה השנייה פחות טראומטית.

פעם ראשונה בים

נכנסנו למי נמל דובר ביום השני. היה יום חם והשמש חיממה וליטפה. צולחת שוודית שצלחה סולו בדיוק 24 שעות לפני, שכבה על החוף ודאגה לעדכן אותי שבטבילה הראשונה אנחנו הולכים לצרוח. לא בדיוק צרחנו אבל המים היו קרים. ממש קרים. פעם ראשונה שאני שוחה במים בטמפרטורה שהיא מתחת ל-17 מעלות. השוודית געתה מצחוק. שחיין יפני עם רקורד של שתי צליחות שליחים וסולו אחד התפנה להסביר לי את המסלול המומלץ. בתנועות הראשונות פשוט שתיתי מים – התגובה הראשונית היא לנשום. קצת קשה לנשום אוויר כשהפה במים. מים עכורים מאוד. ומלוחים מאוד. וחומים מאוד. נשארנו 47 דקות ואני יוצא ומציין לעצמי שהשד לא נורא כל כך. בטח. תוך 5 ימים וצלילה של 10 מעלות השד חזר להיות נורא. אחד-אפס לקור.
בתמונה: השוודית ואנחנו. צילם: עמי גינזבורג