שחייה, שלוש פעמים למרינה וירח מלא בחורף

אביב בינואר
כמה שעות אח"כ, אני יורד לחוף ומבחין בעומר שוחה בחזרה מכיוון המרינה לכיוון הבית-קפה שעל החוף. החוף מפוצץ באנשים ב- 8 בבוקר ועמי בהלם מכמויות האנשים שבחרו להתחרדן בשמש דווקא בחוף הצוק. עומר מתקשה להבחין בנו ומתחיל לשחות חזרה לכיוון המרינה. אנחנו מתארגנים ונכנסים למים.
הנה תמונה של עומר (כובע לבן במים) בדרכו חזרה למרינה.

זרם
מהחוף הים דווקא נראה רגוע ומזמין. למעט גלים קטנים (Chops) על פני המים, זה נראה טוב. הדקות הראשונות במים מגלות משהו אחר: זרם לא חלש במיוחד שדוחף לכיוון המרינה במהירות. כשזה קורה אני מבין שהדרך חזרה תהיה קשה פי כמה. כך היה. המים לא קרים לי במיוחד ותוך כדי שחייה אני מחליט שאני שוחה את המרחק הזה שלוש פעמים. כמעט 10 ק"מ של אימון.

שלוש פעמים למרינה
כששוחים במים פתוחים, יש לא מעט יתרונות לקייאק מלווה: 1) הוא מקל על הניווט – אין צורך למצוא נקודות ייחוס שונות על החוף; 2) שוחים בקו ישר ולא מתברברים ומזגזגים; 3) הכי חשוב: אפשר לעשות הפסקות אוכל ושתייה במים. ביום שבת הראשון של העשור לא היה לנו את הלוקסוס הזה. נאלצנו לצאת כל פעם אל החוף, לשתות, לרעוד מקור ולאכול ג'ל. עמי אמר שדווקא המגע עם האדמה מקל ולו רק פסיכולוגית. אני העדפתי שלא לרעוד. זה לא עזר לי…
הדרך חזרה בפעם השנייה הייתה קצת מייאשת. הזרם היה חזק, ה- Chops עזרו בעיקר להכניס מים לריאות וההתקדמות האיטית הייתה קשה מנטלית. כל אחד מאיתנו שחה לבד, מתכנס בקוקון של עצמו.

פסיכולוגיה בגרוש
"מה בדיוק תוכיח אם תשחה עוד שעה" אני שואל את עצמי תוך כדי זה שאני מתקרב לחוף לעצירה האחרונה. זה בדיוק השלב שהניסיון במשחים ארוכים עוזר. אני מבין שהמוח שלי משחק איתי משחקים ומטאטא מיד את המחשבה המטרידה. החלטתי שאני רוצה להיות במים למעלה משלוש שעות ואין לי כוונות לסגת מההחלטה. אני פוגש את עמי על החוף. שנינו רועדים (אני יותר) ועמי מחליט שפעמיים למרינה הספיקו לו. אני מחייך ואומר לו שאני יוצא בפעם האחרונה למרינה. אני פוגש את עומר בדרך שמבשר לי שהוא הולך לשחות 5 פעמים למרינה. עניין של קרוב ל- 17 ק"מ (עם היציאות והכניסות למים). אני רק זוכר שהייתי משוכנע שעומר איבד את זה. הפעם השלישית הייתה קשה. הזרם, הגלים הקטנים והקור לא היו כיף אבל רציתי לסיים את זה…

סוף
אני לא זוכר הרבה מה- leg השלישי אבל כשיצאתי, אחרי קרוב לשלוש וחצי שעות ברוטו, הייתי עייף והתחושה בכפות הידיים והרגליים הייתה מוזרה. אני זוכר שאנשים קראו לי ודיברו איתי אבל היה לי קשה לשמוע ובעיקר רציתי קפה חם ולהתלבש. אחרי שהתלבשתי ראיתי את עומר ששחה רק עד לסוכת המציל הראשונה והחליט לחזור (משהו כמו 2 ק"מ). גם הוא אנושי בסופו של דבר…

תובנות
יש לי מספר תובנות מהאימון הזה:
1. אני מאוקלם לטמפרטורה של 19.5-20 מעלות.
2. מרחקים ארוכים בטמפרטורה נמוכה זה סרט אחר לגמרי.
3. להבדיל מה- 10 ק"מ עם גידי שפרוט או מפרויקט שלושה ימים בשלושה ימים, בהם הקפדנו על תזונה (בדיעבד מוגזמת), הפעם די 'גיהקתי' את המרחק ללא הכנה מוקדמת למעט אכילת שקית של ג'ל ושתייה של הרבה מים בכל עצירה.
4. שחייה נגד זרם די מייאשת.
5. לא היה קשה במיוחד. אחרי כשעה ומקלחת רותחת שכחתי ששחיתי את המרחק הזה.
6. עומר לא סובל מקור. מיד אחרי שהתלבשתי וישבתי בשמש עם 3 שכבות וכובע מצר על הראש והאזניים, התחלתי לרעוד באופן לא רצוני. עומר ישב לידי בבגד הים ובשתי שכבות קלילות ולא רעד לרגע. אולי בעצם הוא לא אנושי?

ציריך
כתבתי כאן על תחרות של 26 ק"מ שאנחנו רוצים להשתתף בה באגם ציריך בקיץ הקרוב. לצערנו הרב ההרשמה כבר נסגרה. אין אפשרות להצטרף. מסתבר שלא חסרים משוגעים לנושא וזה ייאלץ להידחות ל- 2011. מה שכן, זה מחייב אירוע לא פחות משוגע בישראל או בחו"ל. פרטים בהמשך.

בתמונה: עמי לפני שהתחלנו לשחות.