נושא:

אל תחפשי משמעויות בשמיים

גדי כץ
פורסם בשבת, 21/2/09
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל
לא יודע אם לקרוא לזה שיעור, רמז, התראה או תזכורת. אני לפחות מרגיש שמישהו, במקום כלשהו, דאג 'לתזכר' אותי. בכל מקרה, ההגדרה המילולית היא לא החשובה כאן. מה שחשוב הוא האם למדתי משהו. אני מקווה שכן…

חום
ככה פתאום ביום שני בצהריים, אחרי אימון המדריכים ובלי התראה מוקדמת, התחלתי לקדוח מחום. בשני אחה"צ עוד הייתי בדרכי למשרד. שמשון הגיבור. יעל משוחחת איתי בטלפון ומתחננת שאני לא אעלה למשרד כדי שלא אדביק אף אחד. איזה כיף להיות רצוי. אני גם ככה חצי גמור ובכלל תמיד נזהר שלא להמרות את פיה. ויתרתי ועשיתי סיבוב פרסה לכיוון הבית. יד על המצח מאשרת שאני ממש קודח. הבית ריק והיורש שחולה גם הוא (וכנראה המקור לצרה שנחתה עליי) נמצא אצל הרופא. נשכבתי במיטה ונרדמתי לארבע שעות של הזיות לא ברורות. לא כל כך זוכר מה היה בערב אבל טוב לא הרגשתי. מה שכן, קדחתי לי להנאתי.

זה לא הולך להיות קצר
התעוררתי למחרת בבוקר עם כאב ראש מהאגדות ועם 40 מעלות חום. "זה לא הולך להיות קצר" אמרתי לעצמי ושקעתי לעוד סשן של הזיות שנמשך יותר מידי שעות. לא משנה כמה כדורים לקחתי, החום לא ירד מתחת ל- 39. ברביעי הצלחתי לראות 38.5 על הצג. ערכתי כמה שיחות טלפון והגבתי בפורום. כמה דקות אח"כ מישהי מגיבה "איזו מהירות". חייכתי לעצמי ושקעתי לעולם שכולו כאבי ראש, שרירים והזיות. בחיים לא הייתה לי כזו שפעת! עד יום שישי החום היה ממש גבוה וכהיפוכונדר מקצועי התחלתי להריץ בראש את כל תסריטי האימה הכי גרועים שיש.

בסימן סלי
והשבוע הזה והקודם הרי היו בסימן סלי. לאורך כל השבוע סלי לא עוזב אותי. בא והולך. אני באמת לא יודע כמה פעמים. לעיתים, באמת (בפורום) ולעיתים, כשהחום היה ממש גבוה, הוא הגיע במחשבות: איך הוא התגבר על פציעה כל כך קשה ואני, סיסי שכמותי, מתקשה להתמודד עם כמה ימים של שפעת? "במצבך סלי היה הולך לעשות קצת סקי" אני גוער בעצמי ושוקע לעוד חלום שאני לא זוכר ממנו כלום…

אז מה היה לנו?
"אני צעיר, יש לי עוד הרבה מה לתרום" טענתי בפאתוס לעבר התקרה.
נשבעתי שאהיה הראשון בין כל הזקנים שיעברו את החיסון לשפעת בחורף הבא…
נדרתי נדר לנקום בכל הציניקנים שהתקשרו לעודד, משועשעים עד עמקי נשמתם, שמחים לאידי.
הזעתי, החלפתי, התקלחתי, ריירתי.
לא אכלתי כלום 5 ימים.
סיננתי קללות ארסיות לכל מי שריחם על מירב ולא עליי.
שוחחתי בטלפון רק עם מי שריחם עליי.
סיננתי שיחות מחברים, משפחה ועובדים.
הפכתי לזקן ערירי, כעוס ונטול שמחת חיים.
הצלבתי אצבעות בכל פעם שמדדתי חום בבוקר וגיליתי שוב ושוב ש- 39 +- זה הטווח האהוב על המדחום הזה.
נראה לי שמיציתי. היה סיוט! אני כותב את הטקסט הזה בשבת בצהריים. יום ללא חום בכלל. עדיין אני לא יכול לעמוד יותר מ- 5 דקות רצוף על הרגליים אבל בכל זאת, אין חום! אני יכול לחשוב בהיגיון! איזה כיף. ההנאות הקטנות של החיים. מה עושים אנשים חולים באמת? איך הם מתמודדים? כמה תעצומות נפש צריך כדי לצלוח מחלה קשה!

עוד מנוחה כזו ואבדנו
מי יודע, אולי הגוף שלי הביא עליי את המחלה הזו שכפתה עליי מנוחה טוטאלית. בלי עבודה, ישיבות, פגישות, בלוגים, מאמרים, שיחות, מלחמות, ספורט וכו'. אולי כל זה קרה לטובה ולטובתי? טוטאל רילקסיישן…

נזכרתי בקטע מספר הטאו שנקרא "רפואה סינית". שוב הרגשתי כאילו הוא נכתב במיוחד עבורי ולאור הסיטואציה:
אם רוצים לצמצם
לפעמים צריך להרחיב
אם רוצים להחליש
לפעמים צריך לחזק

על מנת להפיל דבר
יש לרוממו תחילה
כדי לקבל
צריך קודם לתת

בעזרת חכמת האור
הרך על הקשה
יכול לגבור

אבל
הכי
טוב
בשביל
הדג
זה
לא
להתרחק
מהמים

אפרופו מים. לא שחיתי כבר כמעט שבוע… שבוע בריא וטוב לכווווולם!
אהה, לא יכולתי להתאפק: אליך ג'וני: