הרגע הזה

יגאל בן ארי
פורסם ביום רביעי, 6/4/11
מאת יגאל בן ארי

פרק ראשון – למה ומדוע?

אני שוחה כבר 5 שנים בערך, אולי קצת יותר. התחלתי כי חיפשתי פיתרון לפריצת דיסק ששיבשה את חיי עד למצב של תרופות נגד דיכאון. מעולם לא למדתי שחייה באופן מסודר, לא התאמנתי ובטח שלא התחריתי, אבל כמו כל בן משק, בעמק בית שאן, ביליתי את רוב הקיץ בבריכת השחייה, בעיקר במשחק "הקדרים באים", משחק משובח שמבוסס על ריאות נקיות של נערים חסרי דאגות שמסוגלים לשהות רוב הקיץ מתחת למים, עם הפסקות קטנות לנשימה. הפסקות ממש ממש קטנות…

פרק שני – התחלה קשה

מאז ועד שכאבי הגב הפכו את חיי לסבל, לא באמת ביקרתי לא בבריכה ובטח לא בים (מלוח ויש שם חול) ואז מובס ומוגבל, מצאתי את עצמי מנסה לשחזר כמה תנועות חתירה שנדמה לי שזכרתי משיעור ספורט. התחלתי בשתי בריכות (ברור שהייתה הפסקה של כמה דקות ביניהן). התקדמתי ל 10 בריכות עם הפסקות ולאט לאט הגעתי במהלך של שנה, לשחייה של קילומטר! עוד שנה חלפה, הגב באמת כאב פחות, ההפסקות ליד הקיר התקצרו ויום אחד אזרתי אומץ, עזבתי את המסלול של הזקנות החביבות בצד שמאל ועברתי אחד ימינה, למסלול של הכיתה הטיפולית (מתקשים מאוד, אבל דמוקרטיה נמדדת בטיפול בחלשים). התייצבתי על 24 דקות לקילומטר. חשתי גאווה רבה על הדרך וההישגים המרשימים שצברתי מאז עזבתי את מסלול הזקנות החביבות. חשוב לציין כי בשלב זה לא הפקתי הנאה רבה מהשחיה ואף חשתי כי כל העניין הזה מזיק לעישון שהוא הענף המרכזי שלי עד היום.

פרק שלישי – תל אביב טוטאל או איך טבעתי בים?

כך, בנחת ובשלווה, התנהלו חיי ללא כל סימנים מקדימים לאובססיה המתקרבת והולכת.

במאי 2010 שמעתי מחבר על משחה תחרותי בים, שנקרא "תל אביב טוטאל". לא באמת הבנתי במה מדובר, אבל זה היה נשמע לי כמו מבחן גבריות סביר. העובדה שמדובר ב- 5 קילומטר בים, הטרידה אותי – באותו זמן גם את המנה הקבועה של קילומטר התקשיתי לגמוע, אבל מבחני גבריות מטבעם מחייבים אותך למאמץ מסוים שבשיקולי עלות תועלת, של חסרי נסיון ואחריות שכמותי, נראו סבירים.

הודעתי לזוגתי שאיתרתי את משבר גיל ה 43 שלי ונרשמתי למשחה. בבריכה העלתי את המנה לשני קילומטר – היה קשה וחשתי בנזק נוסף שנגרם לעישון, אך מבחן גבריות זה מבחן גבריות…

בבוקר המשחה הגעתי לים עם שני חברים ועיני חשכו: קודם כל הבחנתי שהים הזה, שמונח שם ממערב לעיר, זה שראיתי לפעמים בערב, בדרך הביתה, כלל אינו מודע לכוונת המארגנים והוא סוער במיוחד – מה שנקרא אצלי ים ספורטיבי. לים כזה אני לא מתכוון להכנס… עוד הבחנתי שהזקנות מהמסלול השמאלי והחברים מהמסלול של הכיתה הטיפולית אינם! את מקומם החליפו גברברים שריריים בגילאים שונים, שלפי מראם משיגים אותי כבר ביבשה!

בשלב זה התחלתי לסרוק שורה ארוכה של תירוצים שיוכלו לשמש אותי על מנת להעלם מהמקום: נשטפתי בזיעה קרה, הגב החל לכאוב, הראש סחרחר, כאב בטן, התכווצות שרירים, בעיקר של שריר המוטיבציה הראשי ועוד ועוד…

לא עזר כלום ותחת לחץ פיזי, לא מתון במיוחד, נגררתי לזינוק. עוד הספקתי לשמוע שהסיוט קוצר לקילומטר וחצי בשל שפיות זמנית וחלקית של המארגנים וזינקתי למים.

בדיעבד הבנתי שמי שזינק זה המים אלי… נאבקתי בים, בגלים, שתיתי מים בכמויות ולא הצלחתי לראות את המצופים. בכוחות לא מובנים, נפוח ממים, הגעתי סחוט לחוף. הבנתי שיש כאן בעיה… עוד אין לי פתרון, אבל לפחות זיהיתי את הבעיה: אני לא יודע לשחות ובטח שלא בים!

בשבוע שלאחר המשחה עסקתי במחשבות בלתי פוסקות על האירוע המטורף הזה. משהו שם, למרות הסיוט שעברתי, משך אותי והדליק אותי. הים, הקושי, ההתמודדות… הבנתי שאני רוצה עוד… מה עושים?

פרק רביעי – יוזמה ונחישות והקמת האגודה

למה כלב מלקק את הביצים שלו? כי הוא יכול! אז הרמתי טלפון לגדי כץ ואמרתי לו שאני רוצה לארגן מישחה. פשוט כך. לזכותו של גדי יאמר שמיד הוא הבין שאני לא מבין כלום ואמר "קדימה, הולכים על זה". נערכה פגישה עם גדי, אבישי, אריק פרי ונוספים, הוחלט על קונספט וכך נולד משחה אכזיב. במקביל ועל מנת שלא לעשות בושות במשחה שאני עצמי מארגן, התחלתי לשחות באופן סדיר בים יחד עם שכן שהוא גם חבר, ערן חיות. מדובר בבן קיבוץ גבעת ברנר, גבוה חסון ושחקן כדור מים בעברו. אחד שכדאי שיהיה איתך בים ובאימונים. בתחרויות דווקא עדיף שיהיה חולה כי פתאום אתה מבין שבאימונים הוא מאוד, אבל מאוד, משתדל לשחות לאט כדי לא להביך אותך… שחיות הבוקר של ערן ושלי הפכו להרגל ועל מנת להסדיר את המסגרת (בני קיבוץ צריכים מסגרת,זה ידוע!) החלטנו להקים אגודה. נערכה הצבעה וברוב של שני קולות הוחלט שהאגודה תקרא "דולפיני פאירברג". פאירברג הוא שם הרחוב שבו אנו גרים. בתקנון נקבע שהאגודה תחרוט על דגלה ערכים מרכזים כמו שחיית בוקר מוקדמת, שחיית לילה מדי פעם, בירה וסיגריה אחרי ואורח חיים בלתי ספורטיבי בעליל,. אחרת זה לא חוכמה… הדפסנו חולצות אדומות, צרפנו שני חברים, בסופי שבוע, למשחים בים והאגודה הפכה לגורם דומיננטי בעולם השחייה העולמי,או לפחות באזור חוף ירושלים.

פרק חמישי – משחה אכזיב

האמת שהמשחה היה החלק הקל, החלק הקשה היה לשפר קצת את הסגנון והקצב שלי. היה ברור לי שהמוטיבציה להשתפר, כמי שמארגן את המשחה, תהיה בלתי הפיכה. צדקתי ואת משחה אכזיב סיימתי תוך שיפור משמעותי בקצב, אך עדיין היה ברור לי שאני מהמתקדמים של הכיתה הטיפולית ולא מעבר, ובכל זאת, לראשונה, עברתי מרחק של ארבע קילומטר בשחיה. ריספקט!

דבר נוסף קרה לי שם,הבנתי שהדבר האמיתי זה הים ויש שם איזה רגע, במרחקים הארוכים האלה, שהכל משתנה. מן רגע כזה שאין דומה לו. לא מרגישים שהוא מגיע, הוא עדין כזה, אבל פתאום הכל מתארגן – התנועה זורמת, המים איתך לא נגדך, אתה מחליק, לא נאבק, אתה במין זון כזה מדהים. זה נמשך עד שקבלתי בעיטה לראש מזה ששחה לפני, היה שווה!

על המשחה אין צורך להרחיב, מי שהיה יודע, ואריק פרי הוא ענק!

פרק שישי – שלושה ימים של תפיסת תחת

מכאן העסק תפס תאוצה ויצא משליטה, אריק וגדי יוזמים את "שלושה ימים בשלושה ימים". אני מתלבט, מתחבט – בכל זאת מרחק כזה עוד לא שחיתי ועוד שלוש פעמים ברצף? מסתבר שהמחלה כבר בשלב של גרורות למוח ואין לי שליטה על עצמי. מתייעץ עם אריק וגדי שאומרים "תבוא, תתחיל בקבוצה האיטית ואם יהיה קשה תעלה לסירה…" באתי. אחרי 500 מטר עם הקבוצה האיטית, ביקשתי מלוגסי אישור לעבור לקבוצה של המהירים. לוגסי בתגובה של גאון אמר לי שאם אצליח להשיג אותם, אז מבחינתו זה בסדר. נתתי גז, הדבקתי את המהירים, שהיו מבחינתי במעמד של אלים שירדו לים, ולאט לאט הסתגלתי לקצב, נכנסתי לזון והרגשתי אחד מהדבוקה. עבר שם דולפין שריגש את כולם, אני התרגשתי כי הרגשתי שאני דולפין! אני שוחה עם המהירים ומחזיק מעמד. סיימתי בתחושה של עוצמה וניצחון אדיר. אין לתאר! בדרך חזור לתל אביב טסתי הרבה מעל גובה המטוס.

כך קרה גם ביום של תל אביב (הרצליה) וכך גם בכנרת, כאילו בבת אחת קפצתי שתי רמות וממש התחלתי לשחות.

ויותר מהכל הרגשתי מתמכר לרגע הזה: לזרימה, לשיוט.

פרק שביעי – וישמן ישורון (בקיצור בריכת גורדון)

ערן ואני המשכנו בשחיות הים שלנו וערן משך אותי לזמנים שלא דמיינתי, לקראת החורף גם רכשנו חליפות אקסלוסיביות, לתדהמתינו גילינושקיימת תופעה משונה של סערות ים בחורף, תופעה שנלחמנו בה באומץ רב עד שבנות הזוג פסקו בהחלטיות של מי שיודעות קצבת אלמנה של ביטוח לאומי מהי, שאין מצב שיתנו לנו לשחות. אובדים וחסרי עצות פנינו כה וכה, והבחנו במיתוס הממוקם מצפון לנו – בריכת גורדון!

האגודה באימון שגרתי

התחלנו בכרטיסייה של מעמד הביניים, אבל מהר מאוד הבנו שזה הדבר האמיתי: מים מלוחים וקרירים (24 מעלות). אין גג וכיפת השמים מספקת תפאורה מהממת, בניגוד לתדמית, גילינו חבר'ה נהדרים והווי התפתח מיד.ערן כבר יורד את ה 15 דקות לקילומטר ואילו אני הגעתי לתוצאה של 15:30 לקילומטר והעסק רק משתפר. עדיין מעדיף ים אבל אין כמו שחייה בגשם שוטף בבריכת גורדון. נכון שהאוטו שלי קצת מתבייש בחניה, ליד המרצדסים של החבר'ה האחרים, אבל בבריכה אני כבר לא מתבייש – אני במסלול של המהירים, ונותן שם הופעות לא רעות בכלל…

יגאל בן ארי

מזכיר ואפסנאי אגודת דולפיני פאירברג

קיבוץ תל אביב