נושא:

מדליית הזהב הראשונה שלי – חלק I מתוך II

גדי כץ
פורסם ביום רביעי, 5/5/10
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

מאת: עמי גינזבורג, מאי 2010, ami.ginzburg@themarker.com
קיץ, קינגסטון רוד איילנד
אנחנו נוסעים לביקור משפחתי בארה"ב. 'אנחנו' זה נטשה אשתי (בהריון מתקדם), יואב (8.5) עפרי (כמעט 6) ואני. מבקרים אצל סבא וסבתא.
אחד הדברים האהובים עלי בביקורים האלה זו ההזדמנות לשחות בבריכת האוניברסיטה של רוד איילנד (URI) שנמצאת בסמוך. הבריכה קצרה – 25 יארד. קצת שונה מהבריכות אליהן אני רגיל בארץ. המים קרירים אך נעימים, ועל הקיר הצמוד למים מתנוססות התוצאות הטובות ביותר שהושגו בה אי פעם.
ביום השני לביקור נכנסתי לאימון קצר של 3,000 יארד.
הסט שלי די סטנדרטי. חימום של 500 יארד ואז 2000 יארד רצוף שהולכים כך: 75 יארד בסגנון חופשי ו-25 יארד בגב. בפעם הקודמת ששחיתי כאן, לפני חמש שנים, הזמן הטוב ביותר שלי היה 27:03 דקות.
הפעם הגעתי בכושר לא רע וכבר בפעם הראשונה הצלחתי לקזז מהסט הזה כ-34 שניות. התחושה מצויינת. אני מבסוט מכך שגם אחרי שחגגתי 44 אביבים אני עדיין מצליח לשפר תוצאות.

30 שנה קודם לכן
היסטוריית השחייה שלי מתפרשת על פני יותר מ-30 שנה. כמו כל בן קיבוץ, אני שוחה מאז שאני זוכר את עצמי. הסגנון הטבעי שלי הוא חתירה. היום קוראים לזה חופשי. בזמני קראו לזה "קראול".
מעולם לא הייתי שחיין תחרותי של ממש. כשהייתי בן 12 פתחו בקיבוץ שלי, רמת הכובש, קבוצת שחיה. המאמן אלישע משדה ורבורג לימד אותנו לשחות בסגנון קצת יותר מהוקצע. הוא לימד אותנו איך לנשום באופן יעיל (חצי פה מחוץ למים כשהראש רק מסתובב ולא מתרומם), איך לעשות את תנועת ה – S עם היד במים ואיך להוציא את היד דרך המרפק.
זה בערך כל מה שאני זוכר. במשך שנתיים שחינו בקבוצה אבל לא הגענו לרמה של הילדים מקיבוצי השחייה ה"רציניים" כמו גבעת חיים, שפיים או קיבוצי הגליל העליון ועמק זבולון.
באחד החורפים יצא לנו להתאמן בבריכת ספיבק שליד אצטדיון רמת גן. בסלוט שאחרינו התאמנה שם קבוצת ה"מחוננים", של המאמן הנערץ ולימים פרשן השחייה בערוץ 1, יוסף (יוז'י) טלקי. בחדרי ההלבשה היינו פוגשים את השמות האמיתיים של התקופה – יורם כוכבי, בועז שעשוע, ירון אילתי, וה"מלך" האמיתי, הכישרון העולה, אמיר גניאל. נדמה לי שעד היום השם שלו עדיין מופיע ליד כמה משיאי הגילאים.
בכיתה מעלי בבית ספר למדה שחיינית עבר מצטיינת משפיים, מירב הדר. אני זוכר היטב כיצד אני וחברי הטוב יפתח בנקובר היינו נוסעים לעודד אותה באליפויות הארץ במכון וינגייט (בקריאת העידוד "הופ, מירב!", בכל פעם שהראש מציץ מחוץ למים).
באחת הפעמים הצליחה מירב לנצח את יריבתה המושבעת, אלופת הארץ, ליאור בירקאן, במשחה ל-100 מטר. הרגשנו שותפים.
קריירת השחייה בתור נער הגיעה לקיצה בסוף כיתה ח', כשקבוצת השחיה המקומית התפרקה. באותה שנה השתתפתי פה ושם בתחרויות אזוריות, וחוץ ממדליית כסף במשחה זניח באחד ממושבי השרון לא זכור לי שום הישג של ממש.
השחייה נזנחה לכמה שנים. חזרתי אליה בזמן הצבא, רק במטרה לשמור על כושר. מעולם לא חשבתי שיש לי טעם להתחרות. בואו נגיד שידעתי היטב מהו גבול היכולת שלי. או לפחות חשבתי שאני יודע.

סתיו, חוף גורדון , ת"א
ב-16 השנים האחרונות אני שוחה קבוע בבריכת האוניברסיטה של תל אביב. לרוב אני שוחה לבד, בשעות הבוקר, לפני העבודה. זה מנקה לי את הראש ושומר אותי ערני צלול וקריאייטיבי בשעות שלאחר האימון.
תמיד שמתי לב שיש אנשים בבריכה שמתאגדים ושוחים יחד. מדי פעם הייתי מצטרף לקבוצה שכזו. אבל רוב הזמן הייתי שוחה לבד.
זה לא ממש הפריע לי. שחיה היא ספורט אינדיבידואלי. אם תשאלו אותי, ידידו הטוב ביותר של השחיין הוא השעון על היד. עם השנים הרגלתי את עצמי לשחות כשאני מביט בשעון בכל פעם כשאני נוגע בקיר. אני מודד זמנים, רושם תוצאות, ויש לי בקרה לא רעה על רמת הכושר והמהירות שלי.
השחייה למרחקים ארוכים היא ברירת מחדל. בדרך כלל אין לי זמן ליותר מ-50 דקות של אימון. 10 דקות חימום, 2 דקות הפסקה, 30-35 דקות של אימון אינטנסיבי, שחרור, ג'קוזי מקלחת וקדימה לעוד יום של עמל. אם רוצים להספיק בזמן הזה לשחות 3 קילומטר הדרך הכי מהירה ויעילה לעשות זאת היא להרביץ 2,000 – 2,500 מטר ברציפות.

הקבוצה של משה
2,000 מטר בבריכה של 25 מטר זה אומר 80 בריכות. קל מאוד להתבלבל. זו אחת הסיבות שאני עובר בכל בריכה רביעית לסגנון גב. זה מקל מאוד על הספירה.
וכששוחים עם שעון, נוצרת מוטיבציה לשפר מדי פעם את התוצאות. לפני 10 שנים עדיין הייתי עושה את הסטים הללו ביותר מ-32 דקות. עם השנים הזמן הלך וירד. לאחר כשנתיים הצלחתי לרדת בפעם הראשונה מ-30 דקות, ואחרי עוד שנתיים גם גבול 29 הדקות נשבר. ב-2004 התחלתי לנהל לוג-בוק יומי כדי לראות כמה קילומטרים אני גומא בשנה. בשנה שלאחר מכן – בסמוך ליום הולדת 40 קבעתי כמה מהתוצאות הכי טובות שלי. השיא שלי ב-2,000 מטר (עם כל בריכה רביעית בגב) עומד על 28:08 דקות.
במהלך השנה האחרונה התחלתי להצטרף יותר ויותר ל"קבוצה של משה". משה, הלא הוא ד"ר משה תשובה, שולח בכל יום חמישי SMS לקבוצה של כ-15-20 שחיינים ומסנכרן אותם על זמני האימון בסוף השבוע. זה הולך בערך כך: "שישי 9:30, מי מגיע? שבת 10:30, גיל מביא עוגה".
אין מה לעשות – השחייה בקבוצה מדרבנת יותר, ומכניסה עוד קצת עניין לעסק.
בסביבות אוקטובר התחלתי לזרוק לכמה מהחבר'ה בקבוצה את הרעיון לצלוח את הכינרת לרוחב. מטבריה לעין גב. אז זה עדיין נראה לי כמו אתגר רציני ביותר. אני מתאמן אמנם הרבה שנים, אבל שחיה רצופה של כ- 9 ק"מ בים הפתוח לא יצא לי לשחות מעולם.
הרעיון החל להתגלגל ולצבור תנופה, אבל אף אחד ב"קבוצה של משה", לא גילה התלהבות לארגן את העסק עם כל מה שכרוך בכך מבחינת בטיחות ולוגיסטיקה. אף אחד לא רצה לקחת אחריות.
"אנחנו צריכים לדבר עם גדי", הציע משה. "מי זה גדי?", שאלתי. "הוא שחה לא מזמן עם קבוצה 10 ק"מ בכינרת והוא יודע במה מדובר. הנה הוא, שם. הרגע גמר לשחות".
כך הכרתי את גדי. החלפנו כמה מילים, וגדי, כמו שהוא עושה כנראה עם כולם, הפנה אותי מייד לבלוג שלו. "הכל כתוב שם", הוא אמר. "בשביל אתגר כזה אתם צריכים להתאמן קודם בים. מחר אני שוחה ב-8 בים. אתה מוזמן לבוא".
לא באתי כמובן. 8 היא שעה קצת מוקדמת עבורי לשחיית בוקר, כפי שיגלה גם גדי מהר מאוד. אבל הרעיון לשחות בים קסם לי. אחרי כל כך הרבה שנים בבריכה הרגשתי בשל למשהו חדש.
התחלנו להתאמן בבריכה לאתגר של חציית הכינרת, וביום שישי האחרון של נובמבר קבענו אימון ים בחוף גורדון. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה של שחיה בים.
חשבנו לשחות עד הדולפינריום וחזרה. סיפור של כ-5 קילומטר.
בשעה 9 בבוקר התייצבה בחוף גורדון חבורה של 9 שחיינים: משה, אורי, גיל, איתן, זלי, רונן, אורן, דן ואנוכי.
יצאנו מכיוון המרינה של תל אביב לדולפינריום. הים היה חלק, צלול ומזמין. הטמפרטורה קרירה אך נסבלת בהחלט. משהו שבין 20 ל-21 מעלות. הדולפינריום הגיע מהר, ועל המקום החלטנו להמשיך עד לסלע אנדרומדה, מול הכניסה לנמל יפו.
הדרך חזור הייתה קצת יותר קשה אבל בעזרת דראפטינג חלקי על הרגליים של רונן הצלחתי לגמור את כל הסיפור בכ-2:20 שעות. מאוחר יותר בדקנו באינטרנט וראינו שמדובר במרחק של כ-7.5 ק"מ.
זו הייתה חוויה מרעננת. אחרי כל השנים על הפס השחור, התברר לי שאפשר ליהנות גם משחיה בים פתוח. את אתגר הכינרת זנחנו, אבל חיידק השחיה במים פתוחים נשאר.