נושא:

מדליית הזהב הראשונה שלי – חלק II מתוך II

גדי כץ
פורסם ביום רביעי, 5/5/10
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

מאת: עמי גינזבורג, מאי 2010, ami.ginzburg@themarker.com

חורף, חוף הצוק, תל אביב
אחרי השחייה בים המשכתי לשוטט בבלוג של גדי. הרשימות שלו מצאו חן בעיני. סוף סוף מצאתי מישהו שיש לו כמוני תשוקה עזה לשחייה. בעצם קצת יותר.
אתגרי השחייה שגדי הזכיר קסמו לי. החלטתי לבדוק אם זה מתאים לי. אחרי שהחלפנו כמה מיילים גדי שוב הציע לי להצטרף אליו לשחייה בים.
אם מישהו היה אומר לי קודם לכן שבאמצע החורף אמצא את עצמי שוחה בים (התיכון!) הייתי אומר לו שיבדוק טוב טוב מה הוא שתה בבוקר. אבל רציתי לבדוק מה יש לגדי להציע והצטרפתי.
אחרי כמה פעמים בים, גם גדי הבין שיש לו כאן עסק עם משתמש כבד. הוא נתן לי כמה טיפים לשיפור הסגנון ואחרי 30 שנה של שחיה לבד, בלי שאף מאמן יגיד לי מה אני עושה נכון ומה לא – התחלתי לקבל פידבק. וקרה עוד דבר – התחלתי לספור תנועות.

באחד המיילים הציע לי גדי להצטרף למשחה באגם ציריך באוגוסט (26 ק"מ). דחיתי אותו באדיבות. חשבתי שזה עדיין גדול עלי. למזלי ההרשמה לציריך נסגרה והלחץ של אדון כץ פסק.
ליומיים. כי מייד אחרי זה הוא התחיל להתניע אתגר חדש – חציית הלמאנש בשליחים. וכמובן, חציית הכינרת לאורך.
מי שקצת מכיר את הבלוג הזה – או את גדי אישית – יודע שלמר כץ יש דרכים משלו לשכנע אנשים ללכת על אתגרי סיבולת משוגעים. טכניקת השכנוע כוללת בדרך כלל התכווצות מהירה של אוצר המילים והדימויים, כמה קינטורים עסיסיים שאסור להשמיע לילדים מתחת גיל 16, וסדרה עצבנית של מיילים ואסאמאסים.
אבל אצלי זה היה קל יחסית. הרי גדי, עם כל הכבוד, עדיין מחפש את הרגליים שלי בכל פעם שאנחנו במים. אז שאני אגיד לו "לא" על ההצעה לטפס על האוורסט של שחייני המים הפתוחים?
בינתיים, בהשראת הבלוג והחפירות היומיומיות של גדי התחלתי לעבוד על שיפור אורך התנועה. די מהר הבנתי שיש לי עדיין הרבה מה לשפר. אחרי כמה שנים שבהן הכושר שלי ירד והתוצאות הלכו ודעכו, שמחתי לגלות שאני יכול עדיין מסוגל לשחות יותר מהר.
באחד הימים צפיתי באינטרנט בהרצאה של טרי לוכלין, מייסד טי איי. הפתיע אותי לגלות שם שהוא אלוף ארה"ב בשחייה במים פתוחים (מחזיק בשיא הגילאים 55-59 למרחק מייל במים פתוחים).
חשבתי לעצמי: אם לוכלין שמעיד על עצמו שהיה שחיין בינוני למדי בתקופת הקולג', מצליח להגיע להישגים כאלה בגיל 50 פלוס, ומנצח אלופים אולימפיים, אולי גם לי עוד לא אבדה התקווה. אני יודע שיש עוד המון דברים שאני יכול לעשות. אני יכול לשפר את הסגנון, להפחית את הגרר, לשפר את הכושר, להוריד משקל מיותר, להכניס לסדר היום אימוני כוח. ולשחות – פשוט להיכנס למים ולשחות. הפעם באופן מודע.

אביב, נחל עמל, משחה נדב, ניר דוד
החורף האחרון היה קצר. בפברואר תפסו אותנו כמה ימי חמסין והשחייה בים, פעם או פעמיים בשבוע, הפכה להרגל.
ההתייצבות בחוף ב-8:30 אמנם איננה פשוטה כל כך לחיית לילה כמוני שמכורה לקפה הרגוע של הבוקר. אבל אחרי שכבר מגיעים ושוחים, ההרגשה נהדרת.
בינתיים התבהר לו הלו"ז לאתגרי השחייה של הקיץ: באפריל – משחה נדב בניר דוד (5 ק"מ), במאי – תל אביב טוטאל בחוף גורדון (5 ק"מ), ביוני – צליחת הכינרת (21 ק"מ), ספטמבר – צליחת הלמאנש בשליחים. ואם עדיין אשאר בחתיכה אחת – מרתון שלושה ימים בשלושה ימים באוקטובר.
למשחה נדב החלטתי להתכונן ברצינות. כיאה לתחרות ראשונה אחרי 30 שנה. עיקר האימון היה בבריכה, כאשר היעד המרכזי שסימנתי היה לרדת משעה ו-20 דקות במשחה לחמישה קילומטר. קיוויתי שזמן כזה יספיק לי למדליה כלשהי.
באחד הימים נכנסתי לבריכה האולימפית באוניברסיטה ל-3,000 מטר רצוף, בכדי לבדוק באיזה קצב אני יכול לשחות. זה הלך לא רע, וסיימתי את השחייה ב-43:30 דקות. קצב של 14:30 לקילומטר, עם מספיק כוח להמשיך עוד 2,000 מטר בערך באותו הקצב.

תחרות בסחנה (ניר דוד)
הגיע יום המשחה. לקו הזינוק התייצבו כ-40 שחייני מאסטרס.
ההתחלה הפתיעה אותי. ידעתי שיהיו קצת מכות ודחיפות, אבל לא הערכתי עד כמה. בניסיון להתגבר על הדבוקה לחצתי חזק על הדוושה ועקפתי כמה שחיינים. היה לזה מחיר – הקצב היה מהיר לי מדי וכמעט התנגשתי בעמוד של אחד הגשרים. פעימות הלב שלחו לי סימנים מדאיגים. זה כבר קרה לי פעם בעבר במהלך אימון ונאלצתי להפסיק אותו באמצע. התחלתי לחשוש שלא אוכל לסיים את המשחה. בטח לא באותו הקצב.
בסוף ה- 500 מטר הראשונים הצצתי בשעון. הזמן הראה 7:50 דקות. "איך זה יכול להיות?" חשבתי. מרחק של 500 מטר בבריכה אני שוחה בפחות מ-7:30 בלי מאמץ מיוחד. אבל לא היה זמן לחשוב. השקעתי את הראש במים והמשכתי לחתור.
הקצב לא היה אחיד. הרמתי ראש כל כמה תנועות כדי לראות איפה המצופים, והיכן מתחבאים להם העמודים של הגשרים. לא היה לי מושג באיזה מקום אני נמצא, אבל הערכתי שאני בערך בדבוקה הראשונה.
כמה מטרים לפני שחה מישהו חבוש בכובע כתום. הכובע בלט מאוד ונראה היה לי שהוא לא שוחה מהר ממני. החלטתי להיצמד אליו ולנסות לעקוף אותו.
זה לא הלך. הבחור חתר חזק. את הקילומטר הראשון סיימתי ביותר מ-16 דקות. "מה הולך כאן?", תמהתי. אני חותר חזק והדופק רץ לי מהר מדי. אז למה הזמן שלי כל כך איטי?". רק בסוף המשחה, אחרי בירורים עם שאר השחיינים התברר לי שהמסלול היה כנראה ארוך יותר בכ-300 – 400 מטר מה-5,000 המובטחים. אבל בינתיים אין ברירה, צריך להמשיך לחתור.
אחרי המצוף של ה-1,500 החלטתי לעקוף את הכובע הכתום. התחלתי להאיץ ועברתי אותו מימין. המשכתי לשחות, ואחרי כ-200 מטר הוא שוב עקף אותי. לא היה לי כוח ללחוץ שוב. הורדתי קצת את הקצב ונתתי לו להתרחק תוך שאני מנסה לסדר מחדש את הנשימה והדופק. אחרי 2,000 מטר שוב הצצתי בשעון. הזמן: מעל 33 דקות. זמן של מתחת 1:20 ש' כבר לא יהיה כאן.
במהלך הקילומטר השלישי המשכתי לשמור על קשר עין עם הכובע הכתום. שמתי לב שלמרות שאני מאט, הוא לא מתרחק כל כך. הבחור שייט כ-15-20 מטר לפני וסימן לי את הדרך. בסוף הקילומטר השלישי השעון הראה מעל 49 דקות. בהתחלת הקילומטר הרביעי הרגשתי משום מה רענן יותר. התעודדתי מכך שהסיום אינו רחוק כל כך. התחלתי לעבוד על תנועה ארוכה וגריפה חזקה, והרגשתי שהדופק נותן לי פידבק חיובי. מצאתי את הקצב שלי מחדש.
"אתה יכול להמשיך ככה. אין בעיה. אני לא אפריע לך יותר", שידרה המשאבה הנאמנה השוכנת מאחורי צלעותיי. "תודה", לחשתי לה. "אני הולך להראות לכובע הכתום מאיזה עץ עושים גיטרה".
בדרך למצוף של ה-3,500 חלפתי על פני הכובע הכתום. לא הבטתי לאחור. אחרי הסיבוב ראיתי שהוא נמצא כ-20 מטר מאחורי.
בדרך חזרה הרגשתי שמישהו לוחץ לי על הרגליים. כשהוא עקף אותי שמחתי לגלות שזו גברת, לא אדון. "אין בעיה", הרהרתי. "שחי קדימה. את לא בליגה שלי ממילא". ניסיתי להיצמד קצת לשחיינית הצעירה והנמרצת כדי להרוויח עוד כמה מטרים במהירות שאיננה שלי אבל אחרי כ-150 מטר היא נעלמה לבלי שוב.
יצאתי לקילומטר האחרון. המשכתי לשחות כל הזמן באותו הקצב, כשמדי פעם אני מציץ ימינה ושמאלה כדי לגלות איפה אני. במהלך המשחה למדתי להכיר את כל פיתולי הנחל. שום עמוד או גשר לא יפתיעו אותי יותר.
כ-200 מטר לפני הסיום הבטתי לאחור. המסלול היה ריק. הכובע הכתום לא נראה באופק. משכתי עוד קצת ועצרתי את השעון על שעה, 22 דקות ו-21 שניות.
"גמרת במקום הרביעי", אמר לי האיש שרושם את שמות השחיינים והתוצאות בסוף המשחה. אחרי כשתי דקות חלף גם הכובע הכתום על קו הסיום. אני לא יודע אם יש לי מדליה, שחיתי ביותר משעה ועשרים, אבל לפחות את הכובע הכתום השגתי. גם זה משהו.
יצאתי החוצה. בירור קצר העלה שככל הנראה כל השלושה שהגיעו לפני שייכים לקבוצות גיל צעירות יותר.
טקס חלוקת המדליות היה די מבורדק. כשהגיעו לקבוצת הגיל שלי לא הגיע אף אחד לקבל מדליה. בלית ברירה לקחתי את שלושתן. את הכסף והארד חילקתי, ואת מדליית הזהב השארתי אצלי. שיהיה מה להראות לילדים.

לסיום הטור, אני שמח לצרף ציטוט משיר של יונה וולך שמוקדש לעורך הבלוג הזה כמובן

אני הולך במישור ונהנה
לא שבהרים נשמתי קצרה
אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה
תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה
כשמשהו צריך נשימה ארוכה
לא שבהרים נשימתי קצרה
אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה
ואני טופח על שיכמי, הזמן לטובתי
אין לי סטרט מופלא אבל נשימה.

(השיר "אני הולך במישור" מופיע בתקליטם של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, בציר טוב, 1982)
לשמיעת השיר הקישו כאן.