משחה אכזיב

גדי כץ
פורסם ביום שלישי, 7/9/10
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

איך שיר נולד

מיד אחרי משחה תל אביב טוטאל, יגאל בן ארי, הממונה על מחוז הצפון ברשות הטבע והגנים יוצר קשר בפורום TI. הוא השתתף בתל אביב טוטאל, הפך שחיין מים פתוחים ורוצה לקיים משחה. בחוף אכזיב. את שאר הסיפור תוכלו לקרוא כאן אבל ככה נולד משחה אכזיב…

לעשות ילדים/תודות

ליגאל בן ארי – תודה שאתה קיים ותודה על היוזמה והחזון. אני יודע שזו רק ההתחלה וגאה שסייעתי, ולו במעט, להדביק אותך בחיידק.
לאריק פרי – תעשה לי ילד! האיש והארגון. והשקט הנפשי. והמקצוענות. והידע. והקשרים. והמשפחה. תודה לך על כל התרומה לענף שלנו. לא רבים יודעים עד כמה אריק פרי חשוב לענף. רבים עוד יידעו J
לאמיר כספי – על כל הארגון והעבודה הקשה והשחורה שרק איש מהסוג שלך יכול לעשות, עם המון צניעות, אורך רוח וטוב לב.

קונספט מנצח

מסתבר שהקונספט של לינת הלילה עם הילדים/משפחה בפארק ניצח. ברטרוספקט, משחה אכזיב היה הצלחה כבירה!
בעלי הצימרים באזור רוו נחת והכנסות – לא היה כמעט מקום לישון בקרבת מקום.
ראשי הרשויות המקומיות מיהרו לקחת קרדיט ולהבטיח את מעורבותם בשנה הבאה.
והשחיינים?
חזרו הבייתה בכיסים מלאים. בחוויות.
היה אירוע פשוט מדהים. מכל הבחינות.

סופשבוע

יש משהו מקסים בלהגיע יום לפני תחרות ולא בבוקרה. פגשתי הרבה שחיינים. פרצופים מן העבר וההווה. הייתה אווירה קסומה באויר. עיר האוהלים, השולחנות העמוסים, ארוחת הפסטה המסורתית. והוייבס. הוייבס היו טובים. צעירים ומבוגרים, משפחות. שחיינים. מתחילים וותיקים. כולם חולקים תחביב משותף.
יונתן הקטן שלי פשוט פרח. לאחרונה גיליתי, למרבה הפתטיות, שאני יותר נהנה לראות שהוא נהנה מאשר שאני נהנה באופן אישי. נהדר. התחלתי לחיות את חיי דרך חיים של אחרים. הגיל עושה את שלו. לפעמים.
אז ליונתן היה אקשן כל הזמן: אירוע רדף אירוע ובעיקר, היו בנות. מבוגרות. כמו שהוא אוהב אותן – ככה גילאי 6-7. הוא מתחבר אליהן ברמה הרוחנית. תודה גם ליובל אולנר…

התחרות

אז ככה. הייתה לי תחרות נהדרת. שחיתי כמו שרציתי. הייתי יכול

להתכונן טוב יותר לניווט בחזרה לחוף (כשהשמש בדיוק בעיניים ולא רואים כלום) אבל ניחא.
פתחתי לאט, עברתי את הגלים בהליכה והתחלתי לשחות רפוי ורגוע. ה- Tempo Trainer שלי היה מכוון על 1.10. אני פותח לאט כדי למתן את האדרנלין שמייצרת מסה של מאות שחיינים המזנקים למים. עד למצוף ה- 1,000 מטרים עברתי כבר לא מעט שחיינים ודבוקת הכובעים המובילה הלכה והתרחקה. אני מוודא שאני שוחה שקט, לא מכניס בועות למים, דואג לפנות את האויר מהר ובקצב והכי חשוב – שאני שוחה עם הגוף ולא עם הידיים.
מיד אחרי קו שבירת הגלים הים הפך רגוע ושקט וזה סוג ים שאני אוהב במיוחד. הראות לא משהו (הים הגבוה מיום קודם) אבל רואים שאיכות המים טובה יותר מאיכות מי חוף הצוק והסביבה. שקט. בזווית העין אני רואה את האי, אי האהבה, קרוב למצוף השמאלי הרחוק. שני ילדים שלא היו מעל גיל 13 שוחים ובועטים במרץ לפני. אני זוכר את עצמי בעיקר מתפעל מכמות המרץ שצריך להיות לך כדי לשחות ככה. היה להם עוד. 100 מטרים אח"כ עקפתי אותם. גיבור על חלשים. בעוד שנה הם יספיקו לשתות קפה ולהתקלח עד שאצא מהמים. השנה זו השנה שלי…
בדרך חזרה לא רואים כלום. הייתי צריך לעצור, להוריד את המשקפת ולחפש את נקודת הסיום. איפה. השמש בדיוק בעיניים והדבר היחיד שאני רואה זה מגדל מים גדול. זכרתי שראיתי משהו כזה והחלטתי לנסות את מזלי. אחרי כמה עשרות מטרים ועצירה לג'ל גיליתי שהמגדל ימינה מידי ומצאתי זוג רגליים ששוחות בקצב שלי בדיוק לפני. את רוב עבודת הניווט השארתי לזוג הרגליים ובעיקר שמרתי על כוח בהזדמנות דראפטינג מושלמת.
400 מטרים לקו הסיום, במצוף האחרון, העלתי הילוך. הילוך שתכננתי לשמור לסוף. אני מניע את האגן בכוח, חופף מוגזם כדי לתפוס שאריות של גלים, מצליח לתפוס חצי 'גל יציאה' ואני על הקרקע.
עמי גינזבורג מחייך אליי מהסככה ונראה כאילו הוא כבר בקפה השני. "יפה מאוד. אני פה רק כמה דקות".
מניאק. לא מספיק שהוא פצוע, על הדרך הוא גם דואג להקדים עוד כמה מהחבורה.
אגב, 'הכמה דקות' האלו הן יותר מ- 5 דקות…

המדליה שלא הייתה ומדליות שכן

שחיתי עם TT. זה אסור לפי חוקי תחרויות מים פתוחים. לא מגיעה לי המדליה. נקודה.
מבחינתי לא באתי ולא תכננתי על מדליה אלא פשוט להשתמש במסלול כעוד דרך ללמוד על השחייה שלי. רציתי לבדוק איך קצב יחסית איטי משפיע על השחייה שלי. למדתי, לצערי, שזה קצב 'שיושב' עליי טוב.
איפה הייתי, אה כן, המדליה. לא שלי. הודעתי חגיגית לאריק פרי שאני לא ראוי למדליה. אריק הביט בי ואמר "אני אתן לך מכות אם תפסול את עצמך". החלטתי שלא להצטדק ולא להתיפיף ולקחתי את המדליה. גנב. לא שלי.
לעומתי, לא מעט מהחבורה שלנו חזרו עם מדליות: אור טיברג, עוזי תשובה, עמי גינזבורג, שלמה אמיתי ועוד. המדליות שלהם…

המסלול

שחיתי עם הגארמין בכובע הים. אז ככה, למי שתוהה, אורך המסלול לא היה 4 ק"מ. 3,650 מטרים זה היה המרחק המדויק.
כאן אפשר למצוא פרטים נוספים על המסלול.
מסתבר ששחיתי ישר יחסית והניווט בחזרה לא היה קטסטרופלי.
תמונת לווין של המסלול:

משהו קורה

אומרים שחיות מרגישות רעידת אדמה כמה שעות לפני שהיא מתרחשת. בחודשים האחרונים אני מרגיש שהקרקע עומדת לזוז. זה לא רק אני שחושב שספורט השחייה והמים הפתוחים צוברים תאוצה באופן מהיר במיוחד. אני רואה, יותר ויותר, אנשים 'משוגעים' ונלהבים בדיוק כמוני. יש עוד משוגעים. שלאט לאט הופכים לנורמטיביים ופחות ופחות נחשבים למשוגעים. עשרות שחיינים 'נדבקים' בחידק. מן הגורן ומן היקב. משהו קורה. משהו טוב. איזה יופי!