משחה נדב

תמר קופרמן
פורסם ביום רביעי, 6/4/11
מאת תמר קופרמן

המים הפתוחים נולדו ב- 21.6.10, במהלך צליחת הכינרת לאורך. אני זוכרת את הרגע, את ההכרה שזה מה שאני אוהבת ובזה אני רוצה להשקיע.

את ההכנות לצליחה עשיתי לבד, עם הכוונה מינימלית, היה פרטאצ'י עם לא מעט חששות ועם המון גאווה ואושר בסיום. את הפוסט המסכם סיימתי בתרועת ניצחון "I did it my way ".

כעת חיפשתי הכוונה או הדרכה מקצועית כלשהיא.

מכאן החלה הדרך שלי למשחה 10 ק"מ תחרותי.

לגבי הדרכה היו לי כמה רעיונות, החיפוש הוביל אותי לגדי כץ ול- TI. על TI ידעתי מעט, במהלך הזמן למדתי הרבה יותר. התחלנו לעבוד בסבלנות על סיכול ממוקד של טעויות ועל שחיה יותר זורמת, ארוכה ופחות קופצנית. אין לי הרבה סבלנות (המעט שיש משמש אותי בעבודה) ומעט מאוד מודעות מוטורית, למרות שנים ארוכות של שחיה. שיטת העבודה מאוד אישית ופרטנית , הייתי מוכנה לעבוד קשה וצעד אחרי צעד, עם המון השקעה ,התחלנו לראות תוצאות.

במקביל התחלתי לשחות בים פעם בשבוע, עד סוף נובמבר. התאכזבתי כשהים היה שקט – גלים יש לי גם באימון מאסטרס (בעיקר כששי במסלול הסמוך) .

במהלך החודשים אספתי מידע ותכניות אימון ובניתי לי מסגרת לעבודה.

אני אוהבת לקבוע יעד מספרי, מדיד. שלוש שעות ל- 10 ק"מ היתה בחירה שרירותית לגמרי– מספר עגול עם סמליות מסויימת שלsub 3h marathon . (זה לא באמת מרתון, גם לא ע"פ נוסחת 1:4 – חסרים 550 מטר) . כך נוצר חלום קטן.

חודשים לפני המשחה, החלטתי לקחת פסק זמן מ- TI. ההחלטה היתה קשה. יש אנשים שמתמסרים למאמן, לתחושה שמישהו סמכותי יודע מה טוב, מנהל את הדברים ולך נשאר רק לעבוד. לבצע את התכנית שלב אחר שלב, להאמין שכך נכון. אצלי זה גורם לתחושה מאוד אמביוולנטית. כן, גם לי יש צורך בביטחון הזה, אני נהנית ממנו. זה גם מעורר בי התנגדות ותסכול, צורך לעשות דווקא. עבודה עם מאמן היתה לי בשפע בילדות ובנעורים, וזהו פרק שהיה טוב לזמנו והשארתי מאחורי.

המשכתי להתאמן. אימוני בריכה עם עליה במטראז השבועי. הפסקתי לפחד ממספרים – ספרתי בריכות,

(25 מטר) ספרתי תנועות, (ורחוק מעינו של גדי, קצת חיפפתי ) ספרתי חזרות בסטים… הפכתי לסופרת. סתם. היו לי מדי פעם פרטנרים לאימונים, אבל ברובם התאמנתי לבד. זה מה יש. למדתי להבדיל בין איתותים שונים של הגוף – לזהות מהם סתם "קרעכצים של מאמץ" . למזלי (טפו טפו ) לא היו כאבים משמעותיים יותר. אחד מהרגעים המרגשים במהלך האימונים היה כאשר קיבלתי את פרס טרי לוכלין על דבקות במשימה לתרגיל מרכזי של 5000 מטר עם טמפו טריינר. והיו עוד כמה רגעים מרגשים – לגלות שאני עומדת בתכנית ככלל ובמסגרת הזמן ל- 10 ק"מ מילא אותי אושר גדול, כל אימון מחדש. הקלות הבלתי נסבלת של יצירת דרמות… היה ברור לי גם הפעם שההבנה שלי לא מספיקה בכדי לאמן את עצמי, שיש נקודות בהן אני מוותרת לעצמי. צפיתי הדרדרות מסוימת בטכניקה. כנראה בתחום הזה אני זאבה בודדה, העבודה העצמית והלימוד מהנסיון שלי, מההצלחות והטעויות משמעותית עבורי.

שבוע לפני המשחה כמובן מתעוררים השדים. למה רצתי במרתון ירושלים ? (10 ק"מ, ועוד כמה קטעי ליווי) . האם ההכנה שלי מספיקה ? האם הטייפר שלי מספיק ? לא הרגשתי במיטבי, הרגשתי די חלשה.

למשחה נרשמו 10 שחיינים והגיעו תשעה, שתי נשים ושבעה גברים. כבר הכנתי את עצמי שלא נורא להגיע אחרונה בסיטואציה כזאת…

בוקר המשחה. לילה קודם עשיתי את הבלתי יאומן וישנתי. התחלה מעולה. נוהגת לניר דויד, מרגישה את המתח בידיים ובכתפיים.

השופטים מקפידים על כל כללי התחרות במים פתוחים – אסור לשחות עם ציפורנים ארוכות (כולל מסדר המפקד) ,אסור תכשיטים. אסור ללכת במים, מותר לעמוד. אסור להחזיק או לגעת במזח ההאכלה. (השופטים מושיטים לשחיינים כוס מים תלויה על מוט קצר, ומגישים ג'ל. אח"כ זורקים על המזח את השאריות, או שמשליכים למים והם אוספים אחרינו… קצת לא נעים.

10 סיבובים במעלה ובמורד הזרם (בקושי זרם) סביב מצופים המסמנים ק"מ אחד.

מקווה לשחות עם קרן, המתחרה הנוספת. תחקור קצר לפני המשחה מראה שהיא מנוסה טיפה יותר ממני וברמה דומה.

הגענו לנקודת האל חזור. מתחילים.

שני ק"מ ראשונים בצמוד לאחד הבנים, אח"כ הוא מתעייף מעט. אוכל, פעם ראשונה. סיבוב עם קרן. עוברת אותה וממשיכה לבד. הנחל מתפתל קלות, יש חבל הפרדה בין צד ימין לשמאל ואני נעזרת בו הרבה. מקפידה לתקוע יד או ראש בכל ג'ריקן. (ולפעמים גם וגם)

עברנו 5 ק"מ, מרגישה בסדר – לא מתפוצצת מאנרגיה, מרגישה שהקצב טיפה איטי, אבל גם מסוגלת להמשיך בלי בעיות. עוד סיבוב, עוד הפסקת אוכל. (שחיינים מהירים ומקצועיים שותים ואוכלים תוך כדי שחית גב) . אני אפילו לא ניסית לשחות גב – קודם כל, אני עומדת על זכותי הלגיטימית לאכול במצב מאונך, חוץ מזה גם חתירה אני שוחה עקום. לא רוצה לחשוב לאן הייתי מגיעה בגב.

באימונים שילבתי גב, והמאמץ של שחיה רק בחתירה מתחיל להשפיע.

בעצירה שואלת מה הזמן (אסור לשחות עם שעונים) ומבינה שאני רחוקה מזמן המטרה שלי. לא נורא, זה מה שיש היום, זה אולי לא מבריק אבל בהחלט לא רע. סה"כ, זמן המטרה היה תיאורטי לגמרי. את שיא היסוד האמיתי למים פתוחים אקבע היום.

ברוכה הבאה לחלק הכי קשה – ק"מ 6-8 . עדין לא ממש הסוף, אבל מתחילים להרגיש את העייפות. עייפות – לא קיר. בסיומם עוד עצירת אוכל. צ'ופר. אני מפנטזת על ההפסקה מתחילת הסיבוב. אם אחרי 6 ק"מ הייתי רעבה, בשלבזה כבר הרגשתי קצת בחילה והכרחתי את עצמי לדחוף עוד נוזלים וקלוריות. מרגישה את השמש החמה בגב וברגלים.

שני סיבובים אחרונים. כבר מרגישים יותר קל. הלב נפתח, הידיים כואבות. מבטיחה לעצמי – עוד סיבוב אחד, ולא אעבור יותר שוב את הפיתול, את הגשר… 10 סיבובים השניאו עלי את הנחל הרבה יותר ממאות בריכות בבריכה קצרה. סיבוב אחרון. יש עוד טיפה כח להגביר. עוקפת עוד בחור ממש ב- 500 מטר אחרונים. עוברת את הגשר הנמוך. רואים את צמד המצופים ואת שלט הסיום. מגבירה.

3:20:30 . אכזבה קלה בתחילה, שמתפוגגת בהמשך. מה לעשות, מים פתוחים הם לא בריכה, וקיים הפרש משמעותי בזמנים. נתתי עבודה, משחה שקול, לא נפלתי על שטויות.

הגעתי רביעית מבין כל המשתתפים, ואחת לפני אחרונה מהנשים.

ראיתי מטפס הרים שיכור

אשר את נשמתו מוכן למכור

למען איזה רגע משוגע

של הזריחה מהפיסגה.

קיטש, נכון ? נסו לשיר את זה במשך ה- 500 מטר האחרונים של משחה 10 ק"מ.

לא היתה "זריחה מהפסגה", אבל כשאני מתבוננת לאחור על הדרך היפה שעברתי בחדשים האחרונים, אני גאה מאוד. כבשתי כמה פסגות, ויש עוד לא מעט לפני.

יש בהחלט מה לשפר לפעם הבאה… וגם לחגוג את הפעם הזאת.

ואגב, נשמתי לא למכירה.

תודה לכל מי שעזר, בעצות, תכניות וכפרטנר לאימונים.