נושא:

סיכום טוטאל בלאק ג'ק פרק 5: היום הארוך ביותר

גדי כץ
פורסם ביום ראשון, 4/7/10
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל

00:30, יום שני, 21.06, בדרך מעין גב לצמח
הכביש חשוך.
מצד ימין חצי ירח זוהר מעל הצד המערבי של הכינרת באור לבן מקסים. המים שטוחים כמו שולחן פורמייקה שחור. הירח משתקף על הפורמייקה. תמונה מרהיבה. אני לא מפסיק לבהות. ענבל מבקשת שאפסיק להסתכל על הירח והכינרת ואתחיל להסתכל על הכביש. צודקת. חבל שלא צילמתי…
אנחנו מאחרים. אני שונא לאחר.
פפפפפששששששששש
אני לא רפוי ולמען האמת, זה לא הזמן להיות רפוי. אנחנו חונים ויוצאים מהרכב במהירות. אני מעביר לאוטומט.
הנה זה בא.
אחד. אחד. אחד. אחד. חד-שתיים, חד-שתיים, חד-שתיים. חד. חד. איייייייייי אייייייייייי.
כבר מגיע…
Show time

זינוק ראשון, שרשרת חיול
אורי גרוס ומור שלזינגר מציירים על כל המשתתפים מספרי ברזל, מכניסים את החפצים והתיקים לשקיות ניילון ומציינים את מספר המשתתף. חבילה שלמה של סטיקלייטים נעלמת. אנחנו באיחור אופנתי. תוך כדי אני מסיק לקחים כדי שהקבוצה של 03:00 תזנק בזמן.

12 שחיינים על קו המים
כולם זוהרים כמו עצי חג מולד. אין לי משהו אינטיליגנטי לומר חוץ מכמה דגשים: תהיו רפויים, חושך זה לאט, דראפטינג זה מעולה לעייפים והצלחה זה חשוב. ליאור מפוקס מאוד ומבקש מהקבוצה להתפקד במספרי ברזל. כולם מחייכים. אני מלווה אותם במים עד לברכיים ומסתובב. סירת המשטרה יוצאת מהמעגן כדי להאיר לשחיינים את הדרך החוצה. ליאור אליהו מאיר את המסלול המשוער בכמה פרוז'קטורים והחברה מתחילים לחתור.
01:15 ואני משחרר 'בהצלחה' לכיוון המים בעוד הם מתרחקים. בשחייה.
חושך. חם.
הירח שקע מאחורי הרכס במערב.
חנן, ארז ואני נכנסים למכונית ולמזגן.
אני לא מצליח לישון. גם חנן לא. ארז רפוי ורדום.
אבישי ודורון מגיעים.
כולנו נחים ברכבים וממתינים.

זינוק שני. מוטיבציה
מספרים, סטיקלייטים, אפסון תיקים. אני מסדר את כל ה- 19 במבנה שנקבע מראש. בחמש שורות.
צילומים.
מפומפם באדרנלין אני מחייך ונזכר בגידיש, דקות לפני שזינקנו לכינרת בשלושה ימים, מסביר למצלמה שלא כדאי לגייס מוטיבציה לדברים שאסור ולא צריך לגייס עבורם מוטיבציה (ראו וידאו כאן). כולם מדברים. אנחנו נכנסים במבנה למים עד למתניים ונעמדים. באור הפנסים מהרכבים והסירות כולם נוצצים בוזלין וקרם הגנה. נזכרתי שלא התמרחתי.
אני מתכנן לעשות הערכת מצב אחרי כ- 300 מטר שחייה ולתקן מה שצריך. צריך לתקן ולהטמיע מהר. סטיקלייט עבה וירוק נקשר לקיאק המוביל וחנן הפייסר ואני עוקבים אחרי הסטיקלייט הנגרר במים. 200 מטרים עוברים ואני מדבר עם הקיאקיסט (קשה לראות את כל הדבוקה מגובה פני המים). "כולם בדבוקה אחת?".
"לא"
אני עוצר את החבורה, כולם חוזרים למקומות שלהם ואנחנו ממשיכים. חנן מתחיל לדהור מהר מידי. אני תופס לו בקרסול. מורידים קצב.

Did you hear the music
A serenade from the stars
Steve Miller Band, Serenade

לשחות בחושך
היו לי חששות לגבי השחייה בחושך. הכינרת עכורה, המים שחורים, כל עלה במים מרגיש כמו מפלצת מים פתוחים. במציאות כל זה לא קרה. זה היה כיף אדיר! שקט מוחלט, עלטה, הגב של הקיאקיסט המוביל, עליו אנו מנווטים, מואר בסטיקלייטים ואני מציץ לאחור, מחליף לסגנון גב, כדי לראות את המרחק שעברנו. חבורת אורות בצבעים של ירוק, כחול סגלגל ואדום. מרחוק רואים בבירור את צפון הכינרת. רואים את הסוף הרחוק.
חנן, אייל ואני מסנכרנים תנועות. הסטיקלייט מהקיאק מתנפנף לו במים. טבריה זוהרת בחושך והלהקה של סטיב מילר שרה לי בראש על סרנדה מהכוכבים. הכוכבים בוהקים – שמיכה עצומה נפרסת מעל. תמונה מדהימה.

הפסקה ראשונה
"תבקש שיבררו עם ליאור אליהו מה מצב הקבוצה הראשונה. אני צריך סטטוס כשנעצור" אני מדבר עם הקיאקיסט תוך כדי שחייה דקות בודדות לפני ההפסקה הראשונה. עצרנו.
הקבוצה הראשונה מרגישה טוב והם מתקדמים בהתאם לציפיות. ענבל וארז עושים הכל כדי להאכיל ולהשקות 19 איש במהירות האפשרית. מפעמים קודמות אני יודע שמהר מאוד תתפתח שגרת הפסקה שתעבוד.
חושך. רואים את הרכסים שמקיפים את הכינרת. המים, באופן מאוד מפתיע, ממש לא עכורים ומפתיעים לטובה. הטמפרטורה מושלמת! 25 מעלות. ההבדל בין הכינרת לים מורגש בציפה אבל זה לא קריטי מבחינתי. אנחנו עושים המון רעש. עברנו 2.5 ק"מ ב- 50 דקות וזה מאושש את ההשערה שבחושך נהיה איטיים יותר.
מצב הרוח מעולה ואנחנו ממשיכים אחרי 5 דקות של הפסקה.

כמעט זריחה
ההפסקה השניה תופסת אותי בהפתעה. הזמן טס לי. קצת לפני 5 בבוקר מתחילים לראות את ההרים בבירור. אור חלש מאיר ממזרח וקשה לתאר את תחושת השמחה שהזריחה והאור מביאים. ההפסקה מתארכת. אנחנו מחכים לאיטיים יותר שיספיקו לנוח ולתדלק. אני מנצל את הזמן להצחיק קצת את החברה על הסירה – שוכב על המים ושותה מהמשקה האיזוטוני. ממשיכים.

שגרה
אחרי כמעט 3 שעות במים, אני עושה צ'ק אפ כללי לגוף: איך הכתף, איך הראש, איך משפיע חוסר השינה, קצב השחייה ועוד. המסקנה שעולה מכל הבדיקות – אני יכול להיות רפוי. הכל טוב. זו גם הפעם האחרונה שאני מבצע בדיקות כאלו. אולי בעיקר בגלל שאחרי ההפסקה השלישית הבנתי שאני הולך לסיים את זה בלי הרבה בעיות.
מתפתחת שגרת שחייה, מיקומים מתאימים בדבוקה נוצרים, השחיינים מוצאים את הקצב המועדף ואני עסוק בעיקר בלסנכרן תנועות עם השחיינים ששוחים לידי. כששוחים בסמוך לשחיין נוסף, יש נטיה לסנכרן את התנועות לקצב אחיד וזהה. תחושת הביחד והתיאום מסייעים מאוד להעביר את הזמן. אני רפוי. סוף סוף.

שסע
השמש מתחילה לעלות גבוה בשמים. דבוקה של שחיינים מהירים יותר מכתיבה קצב שיוט מהיר. זה מפצל את הקבוצה וגורם לשלוש תוצאות שעשויות להיות להן השלכות מהותיות:
– עבור חלקנו ההפסקות נמשכות 15 דקות. זה מוציא מהקצב והחזרה לשחייה קשה יותר;
– השחיינים האיטיים יותר לא מספיקים לנוח מספיק;
– אנחנו לא עומדים בלו"ז ובקצב השחייה שנקבע מראש.

עברנו את ה- 12 ק"מ ואני יודע שעברתי את שיא המרחק שלי. זה תחום שלא הייתי בו עדיין. השמש מתחילה לחמם ומישהו מסביר לי שהאזימוט לכיוון חוף אמנון הוא השסע ברכס מולנו. מעין V בהרים. למעט חצי שעה של גלים קטנים שהגיעו בניצב אלינו, הכינרת מתנהגת כמו בריכה. בריכה שקטה: המים פלטה מטורפת ואני מוצא את עצמי שוחה ומפוקס חצי שעה כשאני מנסה שלא להשפריץ ולא להכניס בועת אוויר אחת למים. המים צלולים באופן מפתיע.

לובי
"נראה אתכם ב- 9 בלובי – אל תיכנסו לחדר האוכל לבד".
זו בערך רמת הבדיחות אחרי 5-6 שעות שחייה. החלק הצפוני של הכינרת מתקרב. אנחנו במצב-רוח טוב והחששות מפני משברים מתפוגגים עם כל הפסקה.
החוף מתקרב. החום עולה. השכבה הרדודה של המים חמה, 30 ס"מ מתחת לפני המים, המים קרירים יותר. העובדה שהכינרת שטוחה לחלוטין עוזרת לחמם את המים מהר יותר. אני חושב. בכל מקרה, כולנו מתחילים להגביר מהירות כשאנו רואים את חוף הנחיתה – חוף אמנון.

טעויות אופטיות
החום והמרחק מתחילים לגבות את המחיר מהגוף שלי. זה שלא ישנתי לא עוזר לי מי יודע מה. בדיעבד אני יודע שמה שנראה כמו 2 ק"מ לסיום הסתבר כמו 6 ק"מ. עוד 100 תנועות ועוד 200 תנועות והחוף כמעט ולא מתקרב. אבל כולנו רק מגבירים. אני מרגיש את המרחק. השעתיים האחרונות קשות ומורגשות. חם. כולנו רוצים כבר להגיע. הרצון שלנו לא בדיוק עוזר. יש לנו שעתיים טובות לחפור פנימה. אני חושב על הקבוצה השנייה ועל החדשות המרעישות שכולם שם סיימו ואני מחייך במים. אנחנו הולכים לעשות את זה! כולנו.

חוף אמנון
לא מרחתי את הגב בקרם הגנה. רעיון מעולה ומומלץ בחום. תרתי משמע. השמש חורכת לי את הכתפיים. שחייני הקבוצה שלנו פרוסים לאורך רצועה של כ- 2 ק"מ. כל אחד שוחה לפי הקצב שלו. לפי מה שנשאר בו/בה.
אחרי 21 ק"מ ומעל ל- 9 שעות, אני מגיע עם הקבוצה הראשונה ומצהיר שאני מחכה במים עד לאחרון השחיינים בקבוצה שלנו.
תוך כדי עמידה ושיחה עם אלו שנמצאים במים, אני מבין שלהישאר במים עד שאחרון השחיינים יגיע זה לא רעיון מי יודע כמה. חם לי, אני מיובש והאדמה לא מרגישה לי הכי יציבה. החבר'ה מגיעים אחד אחרי השני. כולנו מחייכים ומאושרים. הטלפון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות.

אנטי קליימקס
אחרי האופוריה הראשונית, מגיע אנטי קליימקס שאני מכיר טוב. יש לי עוד הרבה עבודה ועכשיו החוכמה היא לנסות ולהגיע לאמצעי התקשורת כמה שיותר מהר.
מור, אורי, עוזי, עמי ונטשה אשתו, גידיש, אבישי ועבדכם מתיישבים במסעדת בשרים בעין גב. זה לא היה יום מוצלח לאוכלוסיית החיות בעולם אבל היא תלמד להתאושש. אני מרגיש מרוקן אבל שבע. הנסיעה חזרה לת"א מרגישה לי שגרתית למדי. גם זה היה צפוי.

ההיית או חלמתי חלום?
קצת אחרי 19:00 נכנסתי הבייתה. המטפלת שואלת אותי מאיפה חזרתי שאני נראה ככה. "הייתי בכינרת. שחיתי". לך תסביר. גם ככה זה נשמע כמו חלום.