נושא: הכל

עננים של אוגוסט

גדי כץ
פורסם ביום שלישי, 11/8/09
מאת גדי כץ מייסד TI ישראל
אבי נפטר בשיא הקיץ לפני 18 שנים. ביום מעונן, חם וארור. ב- 01.08.1991 הוא הפסיק לסבול. הייתי כל הלילה ליד מיטתו בבית החולים, שומע כיצד הוא נלחם על כל נשימה בקול רם. ילד בן 22 שלא מבין כמה האירוע מכונן ומשמעותי. סאונד מצמרר שנצרב ולא נמחק. לפנות בוקר רכבתי על אופנוע מקרטע, שחור וישן ברחובות ת"א בחזרה הביתה. 3 שעות מאוחר יותר התעוררתי מהטלפון של אימא שלי שמבשרת לאחי שזה נגמר. המחשבה שהוא מת לבד, שלא נשארתי איתו, שלא הבנתי שזה באמת הסוף, לא נותנת לי מנוח.

ובשבועות ובחודשים האחרונים אני מקבל סימנים שמזכירים לי אותו. מצד אחד השבועות האחרונים מפתיעים בהצלחות, הישגים, פריצות דרך ומעגלים ישנים שנסגרים. מצד שני, היום הזה והימים לפניו דואגים להזכיר לי אותו. הרגשה מוזרה.

היום בבוקר הייתה האזכרה של אבא. איך עברו 18 שנים. אני עומד ליד אימא שלי, אחי ומירב. בטנה הולכת ותופחת. חם למרות שמעונן. הרב ממלמל ברקע תפילות שאני לא באמת מבין ולא באמת מקשיב להן. שותקים. אין מה לומר.

למי שיש מה לומר זה ליונתן שמתחיל לדבר. המילה האהובה עליו היא אבא. כולם אבא. אימא, הסבתות, המטפלת, האחיינים. וגם אבא שלו אבא. כווווווולם אבא. ויש גם סבא. בטלוויזיה. אחת התכניות האהובות על יונתן היא "איפה סבא?". יונתן שומע את נעימת התכנית ורץ נרעש לכיוון הטלוויזיה. ככל שהתאריך מתקרב, המילה סבא מקבלת משמעות אחרת. חבל שסבא לא זכה לראות את יונתן. חבל שסבא לא זכה לחיות כדי לראות עוד כמה דברים. ואת אבא של יונתן גם…

הבוקר השמיים היו מעוננים. זה לא נדיר ואפילו שכיח בעונה הזו. אבל בכל זאת, זה תמיד קורה ביום הזה. הבוקר, אחרי ריצה ומקלחת, יונתן נדבק אליי, משחק ושמח וצוחק. אני מביט בו ארוכות. כל כך אוהב אותו עד שזה כואב לי מבפנים. נזכר במבט האוהב עד כלות שאבי הקשוח והמופנם היה נועץ בי. עוטף אותי באהבה עמוקה ולא מוסברת אבל נהירה לי. והדמיון באהבות מזכיר נשכחות. לאבי, כמו לי, נולדו ילדים בגיל מבוגר. אני זוכר את אימא שלי מספרת כמה צהל אחרי שנולדנו. ועם יונתן, לרגע אחד הבוקר, התקצר ציר זמן של 40 שנה בין יונתן בנו של גדי לגדי בנו של יחיאל.

ואני. כבר הרבה זמן לא בן 22 אבל עדיין זוכר ולא שוכח את מה שנשבעתי והבטחתי בקול רם על קברו הטרי. בוכה ומבטיח. ואת דודה עליזה ניגשת ולוחשת לי שני משפטים באוזן שמחזירים אותי חזרה לקרקע. ומאז לא בכיתי.

כל כך הרבה דברים קרו מאז. חיים שלמים ממש. טובים ורעים. אני עדיין זוכר את החודשים האחרונים שלו. איך סבל בשקט. באצילות. בלי לבכות. בלי לדבר על הסוף. בלי לשאול במה הוא חולה. למרות שידע. ואני יודע שאני הרבה יותר מפונק ושברירי. יודע שיש לי רק קמצוץ מרוח ההתנדבות והחוזק הנפשי ויכולת העמידה בפציעה מהמלחמה והכלת המחלה הארורה. ומקווה בכל הלב שהגורל או השד יודע מי לא יזמן לי מבחנים דומים…

ועכשיו השמש שוקעת בין עננים כבדים-שחורים. זרם של דמעות זולג. פתאום. אחרי 18 שנה.

זהו. הוצאתי. כתבתי את זה. בלי עריכות ובלי הגהה. עכשיו זה אצלכם.

אני מתכנן לשחות מחר על הבוקר. הזמנתי באינטרנט בוקר בהיר וצלול במיוחד. לא מעונן.

בתמונה: יונתן צופה בטלוויזיה

תגיות: