התאהבות בכל פעם מחדש בשחייה

לאחר התלבטות של לילה שלם, החלטתי לא לוותר לעצמי והפעם לקום בזמן.
קבעתי עם גדי בחוף הצוק בשעה 08:00 ולאחר חישוב מוטעה של זמן הדרך הגעתי ב- 08:10 כאשר על החוף חיכו לי כבר מוכנים ומזומנים, גדי, יקי, עומר, ושלמה.
בעודי מתארגנת על משקפת וכובע, הופתעתי בחיבוק בוקר טוב מאבא שבדיוק סיים ריצה וסוג של שחייה, מופתע לראותי בשעה כה "מוקדמת" ועוד בים.

יצאנו לדרך – שוחים מחוף "מנדרין" לכיוון המזח של חוף הרצליה, נצמדתי לגדי וניסיתי לשחות בקצב שלו. בעודי נמתחת ונמתחת אני שמה לב שגדי "משחק" עם כיווני הנשימה, פעם ימין, פעם שמאל, פעם נשימה לשני הצדדים, וכמובן שהייתי חייבת לנסות. בדרך כלל אני רגילה לנשום לצד ימין, אך לאחרונה בשל השחייה בים, בדרך חזרה אני נתקלת בקושי כאשר אני נאלצת לנשום רק לצד שמאל, ולכן….. אם משחקים אז יאללה J אני סופרת תנועות, ומחליטה שכל 40 תנועות אני מחליפה צד לנשימה, קצת ימין, קצת שמאל ועכשיו – נשימה כל 3 תנועות לשני הצדדים.במהלך הניסיונות הללו התחוור לי שאני מאטה את הקצב, כנראה שזה מה שעושה חוסר חמצן J. בעקבות כך גם נתפס לי כמובן השריר ברגל, ואז אני מחליטה לשחות קצת חזה על מנת לשחרר את השרירים. החברה כבר מזמן פתחו פער ואני??? בשלי… ממשיכה לעבוד על טכניקה, על שחיית חזה, קצת שחייה עם אגרופים, קצת נשימות, אה ושכחתי להזכיר שהים היה מ ו ש ל ם – אין גלים, מים צלולים בדיוק מתאים לשעשועים שכאלה.

מגיעים למזח, שיחה קצרה על הא ודה, שבתוכה השחיל גדי שהוא ספר תנועות, והגיע עד למזח ב- 305 תנועות בלבד…..גדי – מזל שדיברת, היה לי במה להתמקד כל הדרך חזרה. הסתובבנו והמשכנו לשחות כשהפעם היעד טיפה רחוק יותר (שתי סוכות מציל אחרי חוף מנדרין לכיוון תל ברוך), ואני כמובן בהיותי "מצוננת מפונקת" ישר מצהירה שלא בטוח שאשחה את כל המרחק 🙂

תוך כדי שחייה אני מחשבת את מספר התנועות של גדי ותוהה האם זה אנושי, קודחת לעצמי שלא משנה מה אני רואה בדרך, אין לעצור, יש להגביר קצב ולהישאר בדבוקה אחת – הגעת לשחות, קמת מוקדם, אז אל תתפנקי, פשוט תשחי!
הכל טוב ויפה, עד שאני פוגשת במדוזה – כאן אני חושבת על שתי אפשרויות: האחת – להגביר קצב ולברוח ממנה, השנייה – לשחות רגוע, בלי השפרצות וככה אולי היא לא תשים לב אלי 🙂
עברתי את המדוזה ואז ראיתי שני דברים שחורים בולטים מהמים בקו העין שלי – וכמובן שפולניה כמוני ישר חושבת שזה הכריש שבא לטרוף אותה, כשהבנתי שאלו צוללנים בביגוד שחור עם שנורקלים,קצת קיללתי אותם על שהפחידו אותי, ואז המשכתי הלאה…

השחייה בדרך חזרה הייתה מדהימה, כאילו שהגוף כבר התחמם, והרגשתי שאני יכולה להמשיך בלי סוף. שחיתי אחרי גדי ואמרתי לעצמי: "אל תעצרי עד שהוא לא עוצר". הגענו לסוכה השנייה, ועכשיו מסתובבים וחוזרים חזרה לחוף מנדרין, בקצב מהיר יותר…
התענוג נגמר לאחר מרחק של כ 4 ק"מ, יש זמן לקפה (שאת טעמו לאחר שחייה במי מלח אי אפשר לתאר במילים), קצת פטפוטים, ו… לא להיות חזירים – צריך גם לעבוד…
נהניתי מכל שנייה, מאחלת לעצמי ולכולנו שנה מוצלחת כמו זו שהייתה, ושתהיה לנו הפריווילגיה לשחות כך בבקרים בכל ימות השנה 🙂
שנה טובה ורפויה…
אור