ולפעמים הים לא

אחרי כמה ימים של שחייה בבריכה, 25 מטר הלוך, 25 מטר חזור, ושוב 25 מטר… וכל פעם שוב פגישה עם הקיר, כבר השתוקקתי למים הפתוחים, לשחות שעה בלי שום קירות, בלי קווים בתחתית, בלי חבלים ומצופים, בלי גג מלמעלה. אני, שלמדתי להגיד שאני אוהבת שחם לי (אחרי שנים של "לי תמיד קר"), רוצה לחוש את האוויר הסתווי המתקרר, והמים החמימים יחסית, שנעים יותר במים מאשר בחוץ.

יצאתי מהמכונית, התקדמתי לעבר הגדר, לשער, והנה נגלה בפניי הים, ופשוט: התחלתי לצחוק, צחוק בלתי נשלט, צחוק קצת היסטרי. מה חשבתי, שהים מחכה לי? שאני יכולה להזמין ים עבורי, מושלם לשחייה? הצחקת אותו, את הים, זאת אומרת. מולי, הים רחש וגעש, גלים של שני מטר מתנפצים להם, לא רואים כמעט את החוף, יש יותר לבן מכחול, והגלים מתחילים להם עמוק, אי-שם, 100 מטר מהחוף…

כן, ולפעמים הים לא. לא מתאים לשחייה. והיום זה יום כזה, של לא, בטירוף. אפילו גולשים בקושי היו, רק אחד או שניים, אמיצים או טפשים, איך שתרצו. וחנן, שהגיע, כולו תקווה, נראה שמתקשה לקבל את הלא של הים. ואולי בכל זאת… אבל, לא.

איפה הים הרגוע, החלק, הצלול של ספטמבר-אוקטובר? הים המזמין, הקורץ וקורה, מנצנץ בקרני השמש העולה: בואי, כנסי… תצטרפי, לדגים, לסרטנים, כן, גם למדוזות, לכל ייצורי הים, לזרמים שבאו משם והולכים לאן, בואי, תצללי לעולם מימי, רחמי, בראשתי… קראית הסירנות? אני ממש חשה את הרטט, את הריגוש.

אבל היום, הים לא. אכזבה, בגידה… לא, לא בגידה. הים מחזיר אותי למציאות, איזה הפכפך: רגע קוסם אותי כמו סירנה, כמו חלילן שמהפנט נחש ומוביל אותו לפי רצונו, ורגע מנפץ את האשליה המתוקה. הים הזה העצום, מעולם לא היה שלי, ושלא כמוני, הוא גם לא צריך לצחוק. הוא צריך רק להעלות גלים גבוהים, מחסומים שחוסמים את הכניסה שלי אליו, שעולים, ובשיא – כמו מתופף ענק בתוף עוד יותר ענק, הולמים בים, בחול, משתעשעים עם הזרמים והתת-זרמים, מערבלים, סוחפים. איזה יופי מדהים, מרשים, שובה-לב.

אז היום הים לא. אני מעריצה מרחוק. שותים קפה, יוצאים לריצה, ואני פוזלת כל פעם לים, אולי הוא יורד, קצת? אולי מחר… וכשחוזרים לחוף, יש תירוץ להתקרב, לשטוף את הזיעה בים המלוח עוד יותר, לערבב נוזל בנוזל, להתאחד אבל כמו נשיקה, הבטחה. אולי מחר.