חוזק מנטלי עלק

ביום ראשון – 01.03.09, על בוקר, המשיבון אצל הרופא שעלה בגורל בשבוע שעבר הודיע: "השבוע אין קבלת קהל". "בלי טובות" מלמלתי לשפורפרת. מצאתי רופאה שמקבלת. אובחנתי בשנית: "דלקת ריאות 'מכובדת'" ונשלחתי לעשות 'ספירת דם' מיד. "לפי התוצאות נחליט אם להמשיך באנטיביוטיקה מסוג אחר למקרה שהדלקת המשיכה להסתבך וצריך 'להרוג' אותה סופית".

הנחות העבודה ורופאה שמסרבת להתחייב
התעלמתי מגזר הדין הנורא מכל (ספירת הדם) והחלטתי להיות פרקטי. "דוקטור", רכנתי לעברה. בקול חנפני ומתחסד, ממתיק סוד שאלתי: "מתי אצא מזה?". "מתי כבר אחזור לעצמי?" הטעמתי בחשש ובייאוש (טוב נו, בכיינות). "אני מניחה שבסוף השבוע תהיה כבר בנאדם חדש", הפטירה לעברי. שיחקה אותה עו"ד הרופאה. 'מניחה' – חלילה לא מתחייבת… טוב שלא 'סבורה'. בכל מקרה הבנתי שאין סיכוי להוציא ממנה עוד משהו במו"מ המדומה שניהלתי עם עצמי. 'קניתי' את תשובתה וביני לבין עצמי, ידעתי שהייתי מתפשר גם על פחות. לחלקיק שנייה אפילו שכחתי את ספירת הדם והתופת אליה שלחה אותי הדוקטור.

על אומץ וגבורה
ההגדרה של אומץ – ויקיפדיה:
"אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, חוסר ודאות או איום. ניתן לחלק את ביטויי האומץ ל"אומץ פיזי" – היכולת להתמודד עם כאב פיזי, סבל גופני וסכנת מוות ול"אומץ מוסרי" – היכולת להתמודד עם בושה, שערורייה ורפיון ידיים."

כדי לעבור בדיקת דם בשלום (כלומר לא לאבד את ההכרה מרוב פחד בזמן הבדיקה), אני צריך שבועיים של הכנה נפשית והיערכות מוקדמת. יצאתי מהקליניקה של הרופאה, שבועיים לפני הזמן, ונסעתי לבזל כדי לעבור את הבדיקה החודרנית והכואבת הזו. מזל רע: מצאתי חנייה מיד. כמעט ואין תור והמספר שלי מהבהב על הצג תוך שלוש דקות. "המזל הרע ממשיך. איפה הבירוקרטיה והתורים הארוכים כשצריך אותם?". שוב אני ממלמל לעצמי. פסעתי בחוסר חשק אל תוך חדר הבדיקות. כ- 10 עמדות של מוצצות דם רעות עם פרצוף נבזי מחייכות חיוך מזוייף. אני רחוק מלקנות את זה. התיישבתי חיוור והפשלתי את השרוול. חיפשתי את דש שמה של סוכנת הק.ג.ב. כסופת השיניים ומצאתי. "מינה, תהיי עדינה איתי" חייכתי את החיוך הכי מקסים שהצלחתי לייצר. המשפט "מתלוצץ עם רופאיו" קיבל משמעות חולנית. אם זו לא גבורה, אני באמת שלא יודע גבורה מה היא. נשמתי עמוק, מנסה לעמוד בכאב העז שגרמה לי מינה. ללא הועיל: הכאב קשה מנשוא. מינה נהנית להכאיב. 30 שניות של תופת עברו להן. "לשים לך פלסטר?" מינה מחייכת ושואלת. "מרוצה מעצמה" אני מציין לעצמי. "רוב האנשים שעוברים ספירת דם מאושפזים ליומיים לפחות וסגנית ראש גף עינויים בק.ג.ב. הזאת שואלת אם אני רוצה פלסטר". "כן" נאנקתי וחייכתי חיוך רפה (רפוי הוא לא היה). "סאדיסטית פסיכוטית" אבחנתי את מינה ונעמדתי גאה, ברכיי מחשבות את קיצן לאחור. לא נתתי לה את התענוג והידסתי מעדנות אל מחוץ לחדר העינויים. איזהו גיבור הכובש את יצרו. בלילה תוצאות הבדיקה הגיעו במייל והרופאה בישרה לי שאני ממשיך לעוד 10 ימים של אנטיביוטיקה.

לשבור קריז
ימי עבודה קצרים והרגשה כללית הולכת ומשתפרת יחד עם מזג האוויר עשו את שלהם. כמעט שלושה שבועות בלי לשחות. אני 'מת' לשחות! יום שישי חם מהרגיל בישרו הכותרות בעיתון. החלטתי: לא משנה מה, איך, כמה ולמה: ביום שישי אני שוחה. "לכל מחלה יש גם מרכיב נפשי", אני משכנע את עצמי. "טבילה במים תעשה לי רק טוב להרגשה הכללית ולמורל". אני רחוק מלהיות בריא. הריאה הימנית עדיין כואבת לי כשאני משתעל אבל אני מרגיש חזק מספיק ובנוסף הרופאה הבטיחה לי שבסופשבוע אני כבר אדם חדש. איזו התרגשות לחזור כבר למים… מעניין כמה נפגע הכושר שלי, האם הטכניקה נפגמה, כמה לשחות, אינטרוואלים של מרחקים ארוכים או קצרים. המווווון שאלות שמתעופפות לי בראש. בסופו של דבר החלטתי…