שבוע מוזר עבר עליי מכל מיני היבטים שלא כאן המקום לפרטם. במהלך השבוע היכתה בי שוב תובנה שבכל פעם שאני ער-מודע אליה, אני מופתע. נער הייתי וגם בגרתי (ולצערי) אני רחוק מלהיות תמים והעובדה שאנשים רעים מהלכים על כדור הארץ איננה זרה לי. ובכל זאת, אחת לכמה זמן אני מוצא את עצמי מופתע מהעובדה שיש אנשים רעים וזהו אופיים ואין להם שום כוונה ורצון להשתנות. רעים בהגדרה. מן היסוד.
ככל שאני חושב על זה, לתפיסתי, המכנה המשותף לכולם הוא שהם אנשים קטנים. אנשים קטנים ורעים לעולם לא מגיעים רחוק…
השבוע, כשהתובנה טפחה על פניי שוב, נזכרתי בספר הטאו. כבר הבאתי ציטוטים מהספר בעבר והפעם נזכרתי בפרק הזה שנקרא 'אהבת החומר':
המיטיב ללכת
אינו משאיר אחריו עקבות
הדובר הטוב
אינו מותיר ספקות
החשבונאי הטוב
לא צריך מקלות חישוב
הבנאי הטוב
לא נדרש למסמרים
המיטיב לקשור
לא נזקק להרבה חבלים
אבל יש גם אנשים רעים בעולם
ולאנשים הרעים
היו מורים טובים
עיקר העיקרים של הסוד
הוא אהבת החומר אשר בידך
לא לכבד את המורה
זו טעות גדולה אפילו לחכמים
אנשים
טובים
מדריכים
גם
אנשים
רעים
