מאת: תלמידת TI
אלה תולדות
למדתי לשחות סגנונות בגיל 10. השיאים שלי הושגו בגיל 16. בין לבין עבדתי קשה…
בתקופת הילדות והנעורים, ובעיקר כאשר גדלים, השיפור הוא מהיר ומתמיד. כמעט אין תקופות של עצירה ונסיגה. מי שמשקיע – צף (ואפילו שוחה מהר ).
מאז חלפו שנים רבות.
האהבה לשחיה לא חלפה, ושמרתי על קשר עם הבריכה. בשנים האחרונות אני ספורטאית פעילה, ומקדישה לא מעט זמן ומחשבה לשחיה ולריצה. אני בעיקר נהנית, אבל קיים גם חיידק תחרותי קטן, בין אם לעקוף את השחיינים במסלול, להתאמן עם קבוצת מאסטרס. עם זאת, שחיה בגיל 40 היא אחרת. די ברור שאלופה כבר לא אהיה. שגם אם אעבוד ממש קשה – יש גבול למה שהגוף יכול.
התמקדות
לאחר המשחה המדהים של צליחת הכינרת לאורך הבנתי שנפגעתי באופן קשה ובלתי הפיך. התאהבתי בתחום של שחיית מים פתוחים. ויתרתי על פיצול האישיות הספורטיבי בין שחיה לריצה. החלטתי להתמקד ואפילו להתמקצע.
ל- TI הגעתי "חצי במקרה". הכרתי את השיטה באופן שטחי, בעיקר רציתי מסגרת אימונים למרחקים ארוכים ולשחייני מאסטרס. פניתי לגדי.
מאז ומעולם, ובעיקר בשנים האחרונות, כל מדריך ומאמן היה מעיר לי הערות בקשר לסגנון. הערות חשובות, שחלקן ניסיתי ליישם. זה עזר באופן חלקי מאוד. ידעתי שיש הרבה מה לשפר, ומצד שני – בשביל מה ? למה לתקן מה שלא שבור ובסה"כ עובד ? בשביל מה כל הבלבול מח הזה.
גם ל- TI רציתי לבוא בגישה קצת חצופה של "תאמנו אותי כמו שאני". מהר מאוד הבנתי שאי אפשר כך, לא מבחינת נימוס בסיסי ובעיקר עניין אותי לשמוע מה יש לגדי להגיד, גם אם לא אקבל את דעתו.
מכאן לשם, הגעתי לשיעור נסיון, כאשר המטרה שחיית מים פתוחים והפוקוס העיקרי – סגנון.
השיעור הראשון היה מתסכל מאוד. שום דבר כמעט לא היה בסדר. פתאום, משחיינית טובה הפכתי למישהי שעושה תנועות במים… כל התחושה הטובה של תנועה נכונה, מקדמת, ש"המים אוהבים אותי" נעלמה לגמרי. פתאום צריך לשים לב להמון דברים. שום דבר לא בא טבעי.
נהג חדש.
רציתי לצעוק "אבל אני צלחתי את הכינרת!"
תסכול
יצאתי מתוסכלת והתחלתי לתרגל, לתרגל, לתרגל ולקינוח עוד קצת.
אחרי שבוע דברים נראו והרגישו אחרת.
אחרי שבועיים כבר התחלתי קצת להנות.
ומכאן הדברים הולכים ומשתפרים.
שאלות
תיאום הציפיות היה בעייתי לכל אורך הדרך. האם יהיה לי קשה או קל יותר ממי שלומד לשחות בפעם הראשונה? (הרבה יותר קל)
האם אני יכולה לסמוך על התחושות שלי? – הרי עם התחושות האלו שחיתי שנים, בצורה לא מספיק יעילה. (כן, ובגדול)
למה לעזאזל אני לא מבינה למה המדריך מתכוון? יש לי בעיה בהבנת הנשמע? (כן. מתגברים)
ושאלת השאלות: באיזה קצב להתקדם. איך למצוא את האיזון הנכון בין אתגר לתסכול. זו בעיה של המדריך – אבל גם שלי. אני רוצה לדחוף קדימה – אך גם חוששת מהתקדמות מהירה מדי, לא מתאימה ומציפיות גבוהות מדי.
ההתחלה
אני די בתחילת הדרך, סה"כ חודש וחצי של עבודה מאוד אינטנסבית.
שחיתי הרבה במים והרבה מחוץ למים. הרבה פוקוס והרבה שינוי פוקוס.
הפתיחות הזו היא עבודה קשה…
יתכן שקל יותר ללמוד משהו חדש כמכלול, כשיטה מובנית, מאשר לנסות ולשפר פרטים בתוך תמונה קיימת.
והיחס…
תמיד זכיתי למאמנים ומדריכים טובים. מעולם לא היה לי מדריך כל כך משקיע, כל כך איכפתי. לפעמים יש לי הרגשה שההצלחה שלי חשובה לגדי יותר מאשר לעצמי. תודה גם לרבים אחרים שעוזרים, כל אחד בדרכו – יון, מיכאל ואבי .
שיפור
אני בהחלט רואה שיפור. כן, יש שיפור אחרי גיל 40. שיפור במדדים קשיחים של "אלוהי הזמן והתוצאות". זה מאוד מתגמל. יש גם שיפור אחר – של מודעות, הבנה, יכולת ורצון להתמקד בפרטים הקטנים.
אבא שלי היה אומר – אדם מאושר ממשיך ללמוד כל החיים.
אני עוד לא שם. אבל אני בדרך. בדרך הנכונה.
