ועפיפונים בשמים
לא תדע שובע
המרחק והגובה
ומתוק האור בעיניים
ביום בהיר אחד, מור שלזינגר מכריזה על האתגר הגדול הבא. מה יכולה להיות הפסגה הבאה אחרי איש ברזל? ריצת 100 ק"מ? ברזל אולטרה? אריאל אולטרה? לא, בסך הכל צליחת הכינרת. אבל לאורך.
צליחת הכינרת הוא משחה שמשאיר טעם טוב. צלחתי בצליחה המסורתית כמה פעמים ובשלבים שונים בחיי, ולמעשה ההחלטה לצלוח ב- 2007 היתה הפתח דרכו נשאבתי שוב לעולם הספורט אחרי כמה שנים של הפסקה.
כדרכם של רעיונות, הרעיון התחיל להסתובב לו אי שם בין התאי האפורים, לצבור תאוצה ולסובב שם כמה דברים… גם אני רוצה. כך נולד ג'וק שהפך להיות ג'וק מחמד בעל חשיבות רבה במהלך השבועות הבאים.
למרות מפלס המים היורד, אורכה של הכינרת מכובד למדי, אולי לא בשביל אגם אבל בשביל משחה. מעל 21 ק"מ. אני מסתפקת בחצי. 10 ק"מ עגולים.
החלק הכי קשה במסע הוא להחליט לצאת אליו. אח"כ התכנון קלי קלות… איך מתכוננים למשחה מים פתוחים ארוך?
יש תכניות באינטרנט, יש המלצות מצוינות באתר TI. יש קבוצה שמתאמנת באיזור תל אביב.
מירי וליאור מהפועל ירושלים (תודה, תודה!) נתנו לי מסגרת כללית,
גדי כץ (תודה, תודה!) נתן לי טיפים ותכניות אימון.
גם מור עזרה הרבה (את חכי בבקשה לסוף)
ואז התיישבתי עם המאמנת תמר ובנינו יחד תכנית שתתאים לצרכים שלנו, ותאפשר לירושלמית עסוקה עם עבודה ומשפחה להכניס לתכנית השבועית את מינימום האימונים הדרושים למשחה.
נותרו 10 שבועות, ותכנית האימונים התבססה על התמקדות בעיקר. החלטתי פשוט להתמקד בשחיה ולעזוב את רוב המסביב: תרגול שחיה בים, ניווט ושאר ירקות.
התכנית התבססה על 4 אימונים בשבוע, אחד מהם עם קבוצת המאסטרס של הפועל ירושלים (והמאמנת המקסימה מירי מנור) – אימון משובח המתרגל בעיקר מהירות, אימון אחד של כשעה שחיה לאחר שעת ריצה (אימון קשה ולא מהנה) עוד אימון של כ- 3 ק"מ ואימון שבועי אחד של מרחקים עם עליה הדרגתית עד 6600 מטר. מטבע הדברים, (וע"פ הכשר מגדי כץ) אימוני בריכה הם אימונים של אינטרוולים, ובעצימות יחסית גבוהה.
כך לא ויתרתי על הר לעמק, ולא על הטיול לירדן. כמעט לא שחיתי בים והצלחתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר !
ולמרבה הפלא באמת היה בסדר. היה יותר מבסדר. נהניתי להעלות נפחים וכמות אימונים, התחלתי להתרגל לקצב "שיוט" גם בשחיה, לשפר יכולות ואפילו לנשום כל 3 תנועות בחתירה. (בזכותך מירי!)
ואז 4 שבועות לפני המשחה כתף ימין מתחילה לאותת. בתחילה אותות קצרים ולא ברורים. בהמשך הלחישות הופכות למסר ברור. כואב.
פציעה?
החלטתי על השבתה של שבוע. אחריו אני מתייצבת אצל אורטופד, המאשר לי לחזור לשחות, בהדרגה.
בכל פעם אחרי שחיה יש כאבים, ואני בלחץ.
עוד לא הגעתי לשלב האימונים בו ניתן לעבור לתכנית מינימום. עדין לא הייתי מעל שעתיים במים. (המשחה אמור להמשך 3.5-4 שעות). עברתי קצת יותר ממחצית המרחק. עבודה בעומס קל מדי, או עליה הדרגתית מדי תביא אותי למשחה בלי הכנה ובלי ביטחון. ומצד שני, מי המטורף שמתאמן עם פציעה?
התודה הגדולה הבאה מגיעה לפיזיוטרפיסט שלי.
תודה על תשאול ובדיקה יסודית, על הרבה סבלנות ובעיקר על הביטחון שנתת לי.
גזר הדין: אין נזק משמעותי לכתף או לזרוע, הרבה עומס על הצואר. ניתן להמשיך להתאמן, בהדרגה.
ממשיכה לשחות והכאבים פוחתים. עדין יש שרידים ושאריות, אבל כשיש ביטחון ושקט נפשי, כאב הוא רק כאב.
ובמהלך השבוע העצבני הזה, אני מבינה עד כמה המשחה הזה חשוב לי. כמה מחשבה, תסכול כעס ופחדים, כמה כסף והתרוצצות השקעתי בו.
זה הרבה יותר מסתם ספורט.
אל הצליחה אני מגיעה בביטחון. כמה קל לערער ביטחון.
הגענו לתדריך בצמח, דרך טבריה. הנסיעה דרומה לאורך הכינרת מעוררת חששות. גם התדריך, בו אנחנו רואים את גדי במצב בלתי רפוי לא מוסיף שקט נפשי. השחיין שצלח בעבר את תעלת למאנש מזהיר אותנו ממשברים במהלך הצליחה. מרגישה קטנה, לא מנוסה ומפוחדת.
ישנים קצת, על הדשא וברכב.
את השעה וחצי הראשונות עד אור ראשון שוחה חזה, הקצב איטי והעצירות מרובות.
האור עולה, השחיה נעשית משוחררת ומהירה יותר. עוברים לחתירה. הזמן עובר מהר. מקפידים על עצירה כל 50 דקות ואני שותה איזוטוני ואוכלת ג'ל כמו ילדה טובה, ע"פ ההנחיות.
מחליטה לעלות לסירה בעצירה הבאה. 13 ק"מ (או טיפה יותר) ואני מאושרת !
נחה קצת, עוזרת למתנגבים המקסימים להאכיל ולעודד את השחיינים.
חזרתי למים בכדי לעודד, ואני מגבירה קצב. שוחה עם הבנים החזקים. מדי פעם מצליחה לשלב כמה עשרות מטרים חזה, בכדי לשחרר כתפיים. בשביל הדאווין, עשיתי גם כמה תנועות פרפר…
איפה החוף ? הנה רואים אותו. עוד 3.5 ק"מ… עוד 1.5 ק"מ…
עכשיו באמת נשארו רק כמה מאות מטרים. בראש מתנגן לי שיר (רוב השעות – עידן רייכל) שטחנתי שבועות בהכנה למשחה. אני שיכורת ניצחון. הגרון ממש חנוק.
כמה מטרים מהחוף, אפשר כבר לעמוד. אבל אי אפשר לעמוד, אני קופצת, רוקדת. רצה אל מור וכמעט מפילה אותה בחיבוק ענק.
מתוק האור בעיניים.
תודה!
תודה לבעלי היקר, שסובל את הג'וקים שלי. תודה לילדי על העידוד התמיכה והגאווה.
תודה למור – ההשראה שלי למשחה, וכנראה לעוד כמה דברים.
תודה לגדי כץ – אחד הבונוסים הגדולים בספורט הוא לפגוש אנשים כמוך. כל כך נעים, נדיב ואוהב לעזור. לפעמים שריטה גדולה באה במצב רפוי …
תודה למירי מנור ולליאור בירקאן.
תודה לדויד פידלר, הפיזיוטרפיסט.
תודה לחברי לשיגעון: חברי לסוללים (מתאים לכם לשנות לצוללים?) ובראש ובראשונה לאלון – נבחרת עידוד ותמיכה של אדם אחד. רונה, הראל, שמעון, איאן, טל וכמובן הרווה. ולשחייני הפועל ירושלים לינה, אסנת ואריק.
תודה לבנות פורום נשים על העידוד והתמיכה.
כמה מילים אחרונות למאמנת שלי. פרויקט כזה דורש אימון יותר מסודר. במבחן התוצאה, מסתבר שעשיתי עבודה טובה. עשיתי גם טעיות, כולל מטופשות להפליא.
I DID IT
MY WAY
