ברזיל, על כל חמש הזכיות במונדיאל, 900 השחקנים הברזילאים שמוחתמים מידי שנה בליגות השונות ברחבי העולם, שמות כוכביה הגדולים: פלה, זיקו, סוקרטס, רומריו, רונלדו, רוביניו, רונלדיניו קקה וכו', נחשבת מעצמת על בכדורגל.
בעצם, למה ברזיל היא מעצמת כדורגל?
רובנו נענה שזה שילוב של גנים וסביבה (Nature and Nurture): אקלים נוח, תשוקה ואהבה לכדורגל, אוכלוסייה מגוונת מבחינת גנים – 190 מיליון איש ש- 40% מתוכם עניים מרודים שרוצים בכל מאודם להימלט מהעוני והפשע דרך המשחק המופלא. כל המשתנים האלה מהווים בית חרושת לגידול כדורגלנים. נשמע נהדר!
אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם
יש רק בעיה אחת… ברזיל לא תמיד הייתה מעצמת כדורגל. בשנות ה- 40 וה- 50, למרות האקלים הנוח, האוכלוסייה המגוונת והעוני – בית החרושת המושלם לא הניב תוצאות. ברזיל לא זכתה במונדיאל ונכשלה מול מעצמת כדורגל אחרת: הונגריה. ארבע פעמים. רק ב- 1958, כשפלה היה בן 17, הצליחה ברזיל לנצח במונדיאל.
מה שמפתיע הוא שבשנות ה- 50 כדורגלנים ברזילאים התחילו להתאמן בצורה מיוחדת. באמצעות כלי מיוחד ששיפר את יכולתם להחזיק בכדור, לכדרר, בדרך טובה יותר מכל מקום אחר בעולם. הם מצאו דרך לזרז את זמן הלימוד באופן ניכר. קויל קורא לזה תרגול עמוק או Deep Practice.
תרגול עמוק – Deep Practice
תרגול עמוק מתבסס על פרדוקס: להאבק-להתאמץ בדרכים מודרכות, לפעול ולתרגל בקצה היכולות, היכן שמתרחשות טעויות – הופכות אותנו 'לחכמים' יותר. לשון אחר: בהתנסויות שמאלצות אותנו להאט, לטעות ולתקן את הטעויות – בדיוק כפי שמחליקים על קרח: בהתחלה מחליקים ומועדים ובסופו של דבר לומדים להחליק במהירות ובחן מבלי שמבינים את התהליך שקורה.
הנשק הסודי של ברזיל
ב- 1997 נסע מאמן כדורגל בריטי בשם סיימון קליפורד לברזיל. מצוייד בפנקס מספרי טלפון ומצלמת וידאו הוא נחת בסאו פאולו. קליפורד ראה הרבה דברים שהוא ציפה לראות: תשוקה לכדורגל, מסורת של כדורגל, מועדוני כדורגל מסודרים להפליא (שחקן צעיר משחק 20 שעות שבועיות להבדיל מ- 5 של שחקן בריטי), עוני קשה ורעב בעיני השחקנים הצעירים.
אבל קליפורד גם ראה משהו שהוא לא ציפה לראות: משחק מוזר. משחק שדמה מאוד לכדורגל (אם משחקים כדורגל בתא טלפון ציבורי): כדור שגודלו חצי מהכדורגל הסטנדרטי אבל משקלו פי 2. הכדור כמעט ולא קפץ. השחקנים שיחקו במגרש שגודלו כמגרש כדורסל, וכל קבוצה מנתה 5-6 שחקנים ולא 11 כמקובל. מבחינת המשחק עצמו, הוא דמה יותר למשחק כדורסל מבחינת המהירות והקצב: מסירות מהירות ומכוונות ומעבר מהיר של השחקנים לאורך המגרש. המשחק נקרא Fuetbol de Salao או כדורגל בתוך חדר. המונח המקובל למשחק נקרא
הנה הדגמה של המאסטרו רונלדיניו:
איך זה עובד או Deep Practice בגרסת הכדורגל
הסיבה הראשונה ליתרון ה- Futsal היא מתמטית: שחקן Futsal נוגע בכדור בערך פי 6 יותר משחקן כדורגל. הכדור הקטן והכבד דורש ומתגמל עבודה מדויקת יותר: כמו שמאמני ה- Futsal טוענים: כמעט שאי אפשר להשתחרר משמירה צמודה בבעיטה רחוקה לסוף המגרש. מסירות חדות ומדויקות הן הכרח – המשחק מבוסס על מציאת זוויות נכונות ושיתוף פעולה עם שחקנים אחרים במרחב קטן. שליטה בכדור ותיאום עין-רגל הכרחיים.
כאשר שחקני Futsal משחקים במגרש כדורגל, לפתע יש להם פי כמה יותר מרחב תמרון. המשוואה ברורה: מחסור בזמן ומחסור במרחב תמרון שווים ליכולת גבוהה. למעשה, Futsal משמש כמעבדה לאלתורים: המשחק מצמצם את מיומנויות הכדורגל לקופסה קטנה; הוא מכניס את השחקנים למצב של תרגול עמוק, עושים ומתקנים טעויות כשכל הזמן הם מייצרים פתרונות לבעיות שצצות במהלך המשחק.
שיהיה ברור, Futsal הוא לא הסיבה היחידה להצלחה של הברזילאים. יש כמובן את הסיבות הידועות כמו עוני, אקלים נוח וכו'. אבל Futsal זה הרוגטקה של הברזילאים כששאר הגורמים רק מוסיפים לתוצאה הסופית.
רעיון ה- Deep Practice מקבל חיזוק לא צפוי
הרעיון של Deep Practice ומשחק ה- Futsal לא חל רק על כדורגל. קויל מביא דוגמאות מקבילות לאורך הספר לנקודה בענפי ספורט שונים. ברם, הרעיון שתרגול מכוון בקצה גבול היכולת, היכן שמתרחשות טעויות; האפשרות להאט, לטעות ולתקן את הטעויות, גורם להאצת תהליך הלימוד והמומחיות עד כדי פי 10 מלימוד 'רגיל', נשמע כמו, סליחה על המילים, זיוני שכל למתקדמים.
אבל מסתבר שזיוני השכל מקבלים תמיכה ממקור לא צפוי. מהמדע. ליתר דיוק, עובדה נוירולוגית. מה שמוביל אותי לחלק הבא של סדרת רשימות זו: סיפור על חומר מיוחד במוח. חומר שנקרא Myelin.
