שחיית מים פתוחים בחוף מכמורת

הגענו ליעד. הים לא היה גבוה (יחסית לקיץ) ובשעה 9 לפנות בוקר כמו שגידי אוהב להגדיר נכנסנו למים. החוף היה ריק ומנהלת המשמרת של המסעדה הייתה מחוסרת עבודה והעניקה לגידי יחס מועדף של קבועים. איפסנו את החפצים ליד הקופה ופסענו לכיוון המים. הים התחיל לעלות (ככה זה כששוחים בשעות מאוחרות) וגם המצילים עשו כבוד לגידיש ואפשרו לנו להשאיר את הכפכפים למרגלות סוכת המציל. התרשמתי עמוקות מקשריו. Respect!

ריף במרחק של 50 מטרים מהחוף משמש שובר גלים טבעי. מי שמכיר את החוף, יודע שיש נקודה שבה אין סלעים וניתן לעבור בה ולשחות לעומק. הנקודה הזו בעצם משמשת מעין תעלה שמאפשרת למים לחזור לים אחרי שהתנפצו על החוף. בכל חוף יש נקודה כזו, channel בלע"ז. מבט קצת יותר מעמיק בכל חוף יגלה לכם את הנקודה-תעלה בה המים 'חוזרים' לים. זה נחמד לדעת בעיקר עבור טריאתלטים כדי לאתר נקודות כניסה ויציאה למים שיסייעו לחסוך בזמן במהלך תחרות.

נכנסנו למים
הים היה גלי והזרמים בתעלה פשוט 'פלטו' אותנו לכיוון המים העמוקים במהירות. ראות לא הייתה. 'מרק אפונה' כמו שגידי מגדיר את זה. השתדלנו לשחות קרוב מאוד אחד לשני. קצב איטי ורפוי, נזהרים שלא לפגוש ביותר מידי שקיות ניילון שמגיעות כשהים כועס סביב ט' באב הים תמיד גבוה. חוקיות קוסמית. אין לי הסבר אחר.

שחינו עד שהגענו מול מעגן הסירות של בית הספר מבואות ים. עצירה קצרה, הערות של גידי אליי ולהיפך לגבי הטכניקה ושחייה חזרה. הים לא היה סימפטי וכעבור פחות משעה החלטנו שהספיק לנו. שחינו כ- 2 ק"מ בסה"כ. גידי מכוון אותנו לתעלה שפלטה אותנו 'החוצה'. ביציאה ממש מרגישים את הזרם הנגדי. כמו לשחות ב- Endless Pool. עכשיו אני מבין איך שחיינים לא מיומנים יכולים לטבוע: נלחצים ומתעייפים כשהחוף ממאן להתקרב, מתחילים לבלוע מים, מתעייפים עוד יותר ו… שלא נדע…

יצאנו
החוף עדיין כמעט ריק. ספות נוחות ומוצלות חיכו לנו. נשארנו עד כמעט 3 בצהריים (אין כמו חופש), דיברנו, בהינו בים ועכשיו אני גם יודע איך נראה 'מכמורתן' (סירת דייגים שדגה באופן לא הוגן) ולמה מגבילים את כמות המכמורתנים (מונע התפתחות של דגה). סיכמנו שככה צריך לחיות. כל יום. הלוואי.

סיכום
אחלה חוף (עם אופי). גידי טוען שבימים שהים רגוע הריאות מעולה, אפשר לראות דגים שלא רואים בת"א, מעט אנשים וביום בהיר אפשר לראות בבירור את פאר היצירה של ארובות חדרה. מומלץ 🙂