אפקט הפרפר
דצמבר 1999
בוקר. פוקח עיניים. עוצם. לא רוצה לקום. אני משחזר את הלו״ז שלי להיום. הרגשה חמצמצה. כמו בצבא. שביזות יום א׳. וכל יום מרגיש כמו ״יום א׳״. אפילו שבת.
קמתי. התיישבתי על המיטה. כרס. רופסת. שמסתירה את איבריי המוצנעים.
בגיל 30, קצת לפני סוף המילניום השני, אני בוחן את עצמי. 30 ק"ג מעל המשקל המומלץ. 30 ק"ג זה 40% יותר מדי. אם היה מדובר במהירות על הכביש זה שלילת רשיון.
עישנתי חפיסת סיגריות ביום והמאמץ העיקרי שלי היה להגיע מהרכב למשרד וחזרה.
דייקתי אידיאולוגיה למה לא צריך לחיות אורח חיים בריא.
אידיאולוג עלק…
אין כיסים בתכריכים
כנראה שהיו צריכים לעבור עוד כמה חודשים כדי שבבוקר חם ודביק באוגוסט, תנחת עליי התובנה שהחיים לא צריכים להרגיש ככה.
שעבודה ואוכל הם לא הכל בחיים.
שגם אם רוב אלו שמקיפים אותי נראים עייפים, מבוגרים לגילם, חיוורים, שבעים ומדושנים, זה לא אומר שכך צריך לנהוג.
וזה לא אומר שגם אני צריך להרגיש ככה.
נשבר לי.
דיאטה. התחלתי ללכת על הליכון. הקילוגרמים נשרו ממני. שנה לאחר מכן נאלצתי להחליף את כל המלתחה שלי. לאט לאט עברתי מהליכה לריצה. מגלה את ההיי המתקתק של סוף הריצה. מגלה כמה זה שונה להתחיל את היום ככה.
פאסט פורוורד שנתיים.
נפצעתי. דלקת בברך. הרופא אוסר עליי לרוץ חודש ומציע לי לשחות. דווקא רעיון לא רע. בטיולים השנתיים תמיד קפצתי למים.
הלכתי לבריכה. לשחות.
מהביקור הזה בבריכה כל החיים שלי השתנו.
לך תדע לאן הכל היה מתגלגל אילולא אותו ביקור בבריכה…
החיים הם לא רק שחייה. מצד שני, גם שחייה היא לא רק שחייה
אני שוחה כי זה מי שאני.
זה מי שהפכתי להיות.
אם לא אשחה, אני לא אהיה אני.
אני שוחה כמעט כל יום.
אני שוחה כי אני אוהב את המים.
אוהב להרגיש אותם חמימים בקיץ, קרים ומאתגרים בחורף, מוכלרים בבריכה. אני שייך לשם – שם אני הכי אני.
אני אוהב את זה שאני לבד עם המים בקוקון שלי.
אוהב את החברים הנהדרים ששותפים לאהבה שלי ומבינים אותי – אוהב את הסאונה שאחרי שחייה מתישה. אוהב את הקפה החם והרעידות שלי במעיל אחרי שחייה ביום קר בים.
אוהב לצאת מהים בקיץ, להישטף במקלחת וללכת עם מכנסי גלישה וכפכפים לעבודה שאני הכי אוהב בעולם – מורה לשחייה…
להנחיל לכל האנשים בארץ שרוצים לדעת לשחות את הכייף הזה.
לתת להם את המתנה שנתתי לעצמי.
עד היום זה נשמע לי מוזר כשאני כותב את זה.
אבל ככה הכל התגלגל. נו שיט…
