אתם אולי חשבתם שאין עוד טעם בשחייה אולימפית אחרי שמייקל פלפס קטף את מדלית הזב השמינית שלו ב-16 באוגוסט 2008, אבל לא כך הדבר. היום ומחר (ה-20 וה-21 באוגוסט 2008) המשחים האולימפיים הראשונים במים פתוחים נערכים באגם המלאכותי היכן שנערכות תחרויות החתירה והקאנו. המרוץ באורך 10 הקילומטרים, שאורך כמעט אותו הזמן כמו ריצת המרתון בת ה-42.2 ק"מ, המסלול אורך 4 הקפות מלבניות של 2.5 ק"מ, במהלכן השחיינים מנווטים סביב מצוף סיבוב 16 פעמים סך הכל. המים היו רדודים וחמים והגלים היחידים היו אלו שנוצרו על ידי השחיינים עצמם. היו שתי תחנות האכלה (כפי שניתן לראות בתמונה לעיל את קסנדרה פטן ושחיינית נוספת שותות בסגנון לוטרה בדיוק כפי שעשיתי אני במשחה המרתון סביב האי מנהטן) היכן שמאמנים מספקים לשחיינים מים או משקאות אנרגיה. המרוץ מתחיל בצלילה מרציף צף ומסתיים במשטח מגע המשמש לתזמון וממקום קצת מעל פני המים.
משחה הנשים הסתיים באופן די צפוי עם הנשים הדומיננטיות ביותר בעולם בשחיית מים פתוחים, לאריסה ילצנקו מרוסיה, שזכתה במדליית זהב על כך שסיימה את המשחה בשעה אחת, 59 דקות ו-27.7 שניות, רק שנייה וחצי לפני קרי אן פיינר ו-3.3 שניות לפני קאסנדרה פטן, שתיהן בריטיות. נטלי דו טויט מדרום אפריקה, קטועת הרגל הראשונה שהאפילה לאולימפיאדה (רגל שמאל שלה נקטה מתחת לברך ב-2001 בעקבות תאונת דרכים) סיימה במקום ה-16 וצולי סוטון האמריקאית, המתחרה הצעירה ביותר בת 16 בלבד, הגיעה למקום ה-22.
מה שהיה צפוי הוא לא רק שילצנקו בת ה-19 זכתה במדליית זהב, אלא איך שהיא עשתה את זה. ילצנקו שוחה את כל המרוצים שלה עם אסטרטגיית שחייה מוכחת למים פתוחים. היא שוחה קצת מאחורי המובילה וכך נהנית מחיסכון אנרגיה של 90% או יותר, ואז היא מנצלת את הרעננות שלה לשחרר ספרינט של רוצחת ב-200 עד 400 מטר האחרונים. האסטרטגיה הזאת הביאה לה 5 אליפויות עולם רצופות במשחה 5 ק"מ והישגים יפים בכל שלושת משחי ה-10 ק"מ הקדם אולימפיים. זו אסטרטגיה מאוד נפוצה בקרב שחייני המים הפתוחים הטובים בעולם, ולכן במרוצים שיכולים להיערך שעתיים ואף יותר לרוב מסתיימים בתוצאות צמודות ביותר, לעיתים בהפרש של עשיריות השנייה! מה שהיה מפתיע היה חוסר האסטרטגיה של שתי השחייניות הבריטיות. אל אף שהן שחייניות חזקות מספיק להיות שחייניות המים הפתוחים הטובות בעולם, נראה היה ששתיהן התחילו את המרוץ ללא שום תכנון לנצח אותו.
פטן, בת 21, האיצה לעמדת המוביל בתחילת המרוץ ונשארה שם במשך שעה ו-55 דקות. פיינר, בת 20, הגיעה לפטן לאחר כ-2000 מטר והשתיים שחו זו לצד זו בערך שעה וחצי… וכך הן שיחקו היישר לידיה של האלופה ילצנקו.
מנפלאות הדראפטינג
בראיון לאחר המרוץ, הודתה פטן שהיא שחתה ללא תוכנית מוקדמת. פיינר הוסיפה: "לא היית לנו טקטיקה, פשוט יצאנו ושחינו". זו בהחלט התוודאות מפתיעה של שתיים משחייניות המים הפתוחים הטובות ביותר בעולם.
כפי שרוב השחיינים לומדים מגיל צעיר בגלל שהם מתאמנים במעגלים, אם שלושה או יותר שחיינים שחולקים מסלול, השחיין הראשון במסלול צריך לעבוד הרבה יותר קשה מהשחיין שני, שלישי או רביעי במעגל. אם אתם יכולים לשחות מרחק סביר מאחורי השחיין שלפניכם, אתם יכולים להשיג תוצאות די מרשימות תוך השקעת הרבה פחות מאמץ מאשר אם הייתם מובילים במסלול.
קבוצות מאסטרים וטריאתלטים שמתאמנים בקבוצות מאסטרים ממש לוקחים את זה ללב. בזמן שמבחינה אתית נהוג לתת לשחיין שלפניך 5 שניות (כל שחיין יוצא על פי "סימן אדום" על שעון העצר, כשסימנים אדומים קורים ב: 5, 10, 15 שניות וכו'). זה נפוץ לראות שחיינים הקופצים על הרגליים של השחיין שיצא רק לפי 2 או 3 שניות. אחרי שעברת את גיל 40 אתה מנצל כל אופציה ליתרון נוסף בכדי לחסוך מעט אנרגיה יקרה.
האמריקאים הגיעו די מאוחר למשחי מים פתוחים לעומת שחיינים מארגנטינה, מצרים ואירופה, במיוחד רוסיה וגרמניה, וזה לקח מספר שנים לשחיינים אמריקאים לנטוש את מרוצי הבריכות שלהם. במבחנים בארצות הברית לאליפות העולם ב-2007 גם מרק ווארקנטין וגם מיכה בורדן נקטו באסטרטגיה של ילצנקו בפעם הראשונה. שניהם נגררו מאחורי המובילים במרוץ במשך 9000 מטר והורידו הילוך רק ב-1000 המטרים האחרונים. בורדן זכתה בתחרות הנשים וווארקנטין זכה בתחרות הגברים, אל אף שאף אחד מהם לא הסתמן כפייבוריט לפני תחילת המרוץ.
היתרון המובהק הינו ששחיין הנוקט באסטרטגיה הנ"ל במשך רוב המרוץ יהיה הרבה יותר רענן בכניסה לישורת האחרונה של המרוץ, שם כמעט תמיד נקבעים הזוכים במדליות. בזמן שתיארה את משחה 10 הק"מ האולימפי בניו יורק טיימס, כתבה קרן קורס: "בזמן שפטן ופיינר חצו את המים באופן מגושם, ילצנקו נצמדה לעקביהן, תנועות החתירה שלה מזכירות את אלו של שחיין שחיית חימום. המאמן של ילצנקו, ולדימר זחארוב אמר, 'הרעיון היה לתת לשחייניות הטובות להוביל עד ל-300 המטרים האחרונים ואז לתת ספרינט קדימה.' עם פחות מ-1,000 מטרים נותרים, ילצנקו פצחה בספרינט ושחתה מסביב לפאטן הדועכת ופיינר המתקשה."
שוב אני לא יכול לשים מספיק דגש על כמה זה מפתיע לקרוא על שתי זוכות במדליות אולימפיות שעושות כזו טעות של מתחילים. אני אף פעם לא הייתי קרוב ללהיות מספיק טוב בשביל לשחות במירוץ "עלית", אבל אני מנסה לנצל כל הזדמנות שיש לי לחסוך באנרגיה. אני תיארתי איך למדתי (והתאמנתי) לשנות את הדרך בה התחלתי במרוצי מים פתוחים בכדי לשפר את הדרך בה אני מנצל אנרגיה. היות ופטן ופיינר היו חזקות מספיק בכדי להכתיב את הקצב במשך 9700 מתוך 10,000 המטרים, האם זה אפשרי שהן יכלו לסיים במקום הראשון והשני אילו היו נותנים לשחיינית אחרת להכתיב את הקצב? יהיה מעניין לראות אם הגברים ילמדו מזה משהו .המירוץ שלהם הוא הערב (יום חמישי בשעות הבוקר זמן בייג'ינג).
דבר נוסף שכתבה קורס במאמר שלה ראוי לציון: "חוץ ממאות המטרים האחרונים, רוב שחייני המים הפתוחים לא משתמשים הרבה ברגליים. הם גוררים את רגליהם מאחוריהם, משתמשים ב-
2 beat kick(תזמון של בעיטה אחת לכל תנועה כאשר יד ורגל נגדית עובדות יחד) בעיקר כדי לאזן את תנועות החתירה שלהם."
בעבור שחיינים ברמה הזאת ובמהירויות האלה, התיאור "לגרור את רגליהם מאחוריהם" אינה דרך מדויקת כלל לתאר 2 Beat Kick. זה עשוי להיות נכון לשחיינים ברמה נמוכה יותר ואיטיים יותר, אך אם מבצעים 2BK בצורה נכונה היא מוסיפה כוח משמעותי לתנועת החתירה. 2BK מהווה יתרון משמעותי במרוצים למרחקים ארוכים, אל אף שמדובר בתנועה בעלת כוח רב, אם מבצעים אותה בצמוד לגלגול הגוף ותנועת אגן, היא משיגה את רוב כוחה מכוח המשיכה ומסת גוף ודורשת יחסית מעט מאמץ שריר. ועל כן זה יתרון משמעותי להשתמש בשיטה זו למרחקים הגדולים מ-400 מטר.
מאנגלית: (יעל נוי)
