תל אביב טוטאל. יומן

מים פתוחים
כדי לקדם את ספורט השחייה במים פתוחים (והשחייה בכלל) צריך שיהיו, אה, משחי מים פתוחים. זה צריך ואמור להיות ספורט עממי. זול וזמין לכולם. לא רק לאלה שיכולים להוציא כמה אלפי שקלים בשנה כדי לממן מנוי לבריכה. משחים המיועדים גם לכאלו שלא מתחרים כדי לקבוע קריטריון אולימפי. משחים שלא מסתיימים לפני שאחרון השחיינים האיטיים יוצא מהמים. אם בכלל מרשים להם לשחות…

מיסיונר
אני חוזר על זה כמו מנטרה. יש בישראל 190 ק"מ של חוף ים. הים זמין חינם כל השנה. יש לנו שלושה ימים ואקלים נוח. ישראל היא גן עדן לשחייני מים פתוחים. זה ספורט שמתאים לאוכלוסייה מאוד גדולה. החזון שלנו זה לעשות כל מה שרק אפשר כדי ששחיית מים פתוחים בישראל תהיה ספורט נפוץ לפחות כמו ריצה, הליכה או אופניים. אל תצחקו…

כסף
כדי ששחיית מים פתוחים תהפוך לספורט עממי, צריך שיתקיימו אירועים עממיים. כדי לקיים תחרות מים פתוחים עממית, ברמה בינונית פלוס, צריך להשקיע מעל ל-120,000 ש"ח. לפני מע"מ. עלות ישירה. בלי לכלול את עלות הזמן. במקרה הטוב, ההכנסות ממכירת כרטיסים מכסות חצי מהעלות (מההכנסות מנכים מע"מ).
חסויות זה עסק זול וכמעט שלא קיים בספורט השחייה.
כדי שיהיו משחים עממיים מישהו צריך להיות מוכן להפסיד כסף. ולקוות לטוב. יש כמה כאלה בישראל. מיסיונרים. שמשום מה מוצאים את עצמם בפוזיציה אחרת מהתנוחה המיסיונרית… הללויה.

The minor fall, the major lift
כשלושה שבועות לסוף ואני שומע "אתם ישנים" מכל עבר. "לא שומעים על תל אביב טוטאל". מקורות ושימושים. ככה קוראים לזה בכלכלה. יש לנו מגבלת מקורות (זמן וכסף) והרבה שימושים – הפקה ושיווק. אני יודע שכדי לעזור הכי טוב לאירוע צריך לעשות את זה כמו ששוחים מרתון של שחייה. להשאיר כוח לסוף, להעלות הילוך ב- money time ולשייט רוב הדרך. לא לבזבז מקורות מהר מידי…

שבוע אחרון
פחות מ- 200 רשומים. השבוע נפתח במייל המלצה להקדמת האימון המקדים ביום ובהצעה להתפלל למצב ים נסבל ביום המשחה. מעודד. בישיבה עם המפיק ומנהל המשחה מייקי כץ (אין קרבה משפחתית) נאמר לנו ש- 500 נרשמים זה הישג אדיר. בסופו של דבר נרשמו קצת מעל 700. הללויה.

אימון מסכם
יום רביעי. 06:45. אימון מסכם בחוף המשחה. אני מעריך ש- 100 איש הגיעו. אני מעביר תדריך על המסלול ואנחנו נכנסים למים בשלוש קבוצות. חגית מי דן מצלמת מחוץ ומתוך המים. יורם מור מעביר תדריך מהסרטים. בצילומים שעולים בפייסבוק, אני רואה שיונה עומדת לידי בתדריך. פעם, ראיתי בסרט מתח שזה סימן לא טוב. הדחקתי.

ה.מ.ר.א.ה.
התחזית מדויקת רק אחרי התרחשותה
א. טל
פילוסוף, הוגה דעות, פובליציסט, שחיין ומנכ"ל TI ישראל

תחזית
ה.מ.ר.א.ה. מסמס לי אבישי תכופות ואני פשוט מחליט לא להביט באתרי התחזית. כל הצצה מורידה לי כמה חודשים מהחיים. זה לא עושה לי טוב. מאוד בוגר.

תקשורת
ביום שני, הודות לאור-לי מ- GCS, ו- י' אנחנו מתחילים בבליץ תקשורתי. טיים אאוט, כלכליסט, עכבר העיר, Ynet, פנאי פלוס, הארץ…
שלט ענק בגודל של 12 מטרים נתלה על בנין העירייה. אחרי יום הוא נתקע והעירייה לא מצליחה לתקן אותו בזמן. כוח עליון. זו רק ההתחלה. הללויה.

האחראית
לימור קולמן-ולנר אחראית על כל האופרציה מהמשרד שלנו. היא רושמת, מפרסמת ובעיקר סובלת אותי. זה מירוץ נגד הזמן עד שאצא לה מכל החורים. אבישי ממתן. חשוב. אם לימור לא הייתה עושה את מה שעשתה, המשחה היה נראה אחרת. לגמרי אחרת ולא לטובה.

He always thought of the sea as la mar which is what people call her in Spanish when they love her. Sometimes those who love her say bad things of her but they are always said as though she were a woman
Ernest Hemingway, The Old Man and the Sea
ותודה לפיני רווה על הציטוט הנפלא והקולע…

יום חמישי בפסט פורוורד
– מוקדם בבוקר והשמים שחורים. אביך ומעונן. אני יוצא לריצה ורוח חזקה וגשם מלווים אותי.
– אני עמוס בטירוף רוב שעות היום אבל הטלפונים והסימוסים מדכאים לגבי התחזית של שישי.
– ב- 16:00 אבישי ואני מגיעים לפגישת חזרה גנרלית במרינה בת"א עם מייקי כץ, מוטי אמברם המדהים – ראש מחלקת הספורט של עיריית ת"א, אנשי הסירות ואנשי מדידת הזמנים.
– הים פלטה.
– אנשי הים הותיקים מהמרינה חותמים שיהיה ים טוב ושקט. בדיעבד אני מעריך שהם ניסו להרגיע את האווירה. נראה לי כמו מנהג של אנשי ים…
– מייקי מתדרך את אבישי כיצד למדוד במכשיר ה- GPS כדי שלמחרת בבוקר אבישי יוכל לוודא 'על המטר' שהמסלול מדוייק. כך היה. על המטר. זה לא עזר.
– אבישי לומד בקלות את המכשיר ואני מברך את אלוהים שנפגשנו. איש מיוחד. אני סומך עליו בעיניים עצומות וזה שווה הרבה זמן ודאגות.
– אני נפרד מאבישי בסביבות 18:00 ונוסע למשרד לכתוב פוסט. אני מתרגש מידי ומחליט לוותר על כתיבה.
– הים פלטה והאוויר עומד. אין רוח. סימן טוב.
– בסביבות 21:30 מאמן שחייה ידוע מתקשר אליי. הוא בקשר עם קצין בכיר שעוקב אחרי מצב הים בגלל משט המחאה לעזה. יש הערכות לים נוראי. הוא מציע שנודיע בכל האמצעים לשחיינים שלא להגיע. אני מציע לנתק.
– קרוב ל- 15 סימוסים על התחזית הקודרת ואני לוקח כמה נשימות עמוקות ועונה שעשינו כל מה שיכולנו. את המקסימום. עכשיו זה אצלה. אצל הים. המינגווי עלק.
– מירב שואלת אם אני רעב ואני עונה שלא. אין לי תיאבון. למרות שהבית שקט מאוד אני צופה בטלוויזיה אבל מתקשה לשמוע. הללויה של כהן מחריש את רוב הרעשים החיצוניים.
– 23:00 והדגלים מיום העצמאות במרפסת מתנופנפים ברוח. זה לא נראה טוב. הטמפרטורה צונחת.
– לאורך כל הלילה אני ישן-לא ישן מביט בצמרות העצים כדי לוודא שאין רוח רצינית שמנענעת אותם. אין רוח רצינית אבל יש לי תחושה לא טובה.

יום שישי הגדול
– 04:00. הצצה במצלמות החוף שמשדרות חושך אבל אני רואה אדוות לבנות של גלים. רע מאוד.
– 05:00 ואבישי כבר בחוף. אני מתקשר אליו מהרכב ומחזיק אצבעות. "ים מחורבן" הוא אומר ואני מחכה לצפירת הרגעה בצורה של 'סתם עבדתי עליך'. היא לא מגיעה.
– 05:20 אני פוגש את מוטי אמברם במרינה. "ים מחורבן" הוא מפטיר. "זו תהיה החלטה של המצילים אם לקיים את התחרות".
– 05:45 אני בחוף וצופה בסירה של מוטי ואבישי מעגנת את המצופים. קשה להם ואני בספק אם אפשר בכלל לסמן את המסלול.
– 06:00 ומייקי, ליאור זך מאור, מור שלזינגר ואחרים מספרים לי כמה הים רע. הרוח הדרומית אכזרית וחזקה. אני מת מקור.
– 06:30 מייקי לא מצליח לאתר את המציל של גורדון ופוסע לכיוון סוכת המציל של חוף פרישמן. מושון המציל המיתולוגי מדבר עם מייקי. אני לא שומע הרבה בגלל הרוח אבל תנועות ידיו לא משאירות מקום לספק. אח"כ אני שומע שהוא אומר שאסור לקיים את המשחה.
– 06:40 וצ'רלי השופט הראשי מודיע לי בפעם השנייה בחצי שעה שזה יהיה לא אחראי לקיים את האירוע.
– 06:45 אבישי מספר שהוא שחה 50 מטרים ממצוף למצוף וזה היה על גבול הבלתי אפשרי.
– אנחנו מחליטים לבטל וההתלבטות היא אם להודיע במקום על תאריך חדש או שנפרסם תאריך מאוחר יותר.
– מייקי שואל אותי אם טוטאל אימרז'ן ישראל ערוכה לקטסטרופה פיננסית כזו…
– הקטסטרופה הפיננסית פחות מעניינת אותי. אני לא רוצה להתעקש לקיים ולגרום למישהו לטבוע חלילה. אירועים תמיד אפשר לדחות ולבטל. מוות או פציעה פחות הפיכים. אני מחליט שלא ללחוץ על אף אחד לעשות משהו שהוא לא מרגיש נוח איתו.
– 06:50 ודוד המציל של גורדון מגיע מלא חיוכים. ספק נבוך על האיחור שלו. אבישי, מייקי, צ'רלי ושופט נוסף, ארז חברי ואני מתגודדים מולו.
– "זה לא בטיחותי" מכריז השופט הראשי לעבר המציל בתקווה לשמוע אישוש לקביעתו ולבטל סופית את המשחה.
– "זה ים של דגל אדום אבל ישחו כאן אנשי ים וטריאתלון. אפשר לשחות בים הזה". המציל אומר. המילה "אחריות" שוב יוצאת מפי השופט הראשי וכאן המציל של גורדון קוטע אותו: "אחריות ובטיחות זה אני. אפשר לשחות בים הזה. אני אחראי".
– אני מתחיל לחייך.
– מייקי, אבישי ואני מחליטים להזניק את מקצה ה- 1500 גברים ולראות אם הם מתקשים לעבור את שוברי הגלים.
– 10 דקות לאחר מכן מקצה הנשים יוצא לדרך.
– ים חרא ואני רואה את האלתרמנים מסיימים ב- 22 דקות. מהר יחסית למצב הים.
– השופט הראשי מודיע למייקי מהסירה שהוא לא מאשר להוציא עוד שחיינים – לא את מקצה ה- 5 ק"מ ולא את המקצה העממי.
– אני משחק עם המחשבה של לאפשר למי שרוצה לבחור בין 2 הקפות של המסלול ל- 3. אני בודק אם זה אפשרי מבחינת מדידת הזמנים ומקבל אישור. מייקי מייעץ שלא לשחק בגורל ולקצר את מקצה ה- 5 ל- 1.5 ק"מ.
– אבישי, מייקי ואני מחליטים להיענות לדרישת השופטים והמצילים ולבטל את המקצה העממי. כמו כן לקצר את המשחה ל- 1.5 ק"מ.
– יובל חץ שמחזיק את האירוע בצורה מעוררת כבוד מדווח לשחיינים ואני משחרר נשיפה חזקה. הללויה.
– הזיכרון מטושטש. אני רואה המון שחיינים שלנו, חברים, מכרים, תלמידים, מחייך ומתפלל שהכל יעבור על מקומו בשלום.
– לקראת הסוף אני ניגש אל אליק בן ה- 74 שלמד אצל מיכאל לא מזמן חתירה ושחה כמו ענק את ה- 1500. אליק מספר לי שבזכותנו הוא שוחה ובזכותנו הוא עבר את החוויה הזו. "אליק, עשה טובה, אני תכף בוכה. תפסיק". זה מרגש אותי מידי ואני מעדיף להדחיק את ההתרגשות.
– 10:15 וטקס המדליות מתחיל באיחור.
– נגמר. אני נוסע הבייתה. ממוטט רגשית.
– 21:00 ודני דויטש מערוץ 2 מגיש את התחזית עם תמונות ווידאו מהמשחה בזמן שאני במקלחת. מירב מעדכנת אותי ואני מברך את אור-לי בלב.
– 22:00 באפיסת כוחות אני 'מאבד את ההכרה' מול הטלוויזיה.

יום שבת
09:30, ממש לפני שאני יוצא לכיוון הבריכה, אני בודק את הפורום. אליק מפרסם פוסט שגורם לי לבכות. למזלי, אליק הוא רק דוגמה. כל כך הרבה אנשים דאגו לחמם לי את הלב ביממה האחרונה אבל אליק עלה על כולם. הללויה.

מים פתוחים
מי שלא יכול לסבול את החום שלא ייכנס למטבח;
מי שגר בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים;
כשחוטבים עצים, עפים שבבים;
מי שיוצא עם חמאה על הראש ביום שמש…
מי שרוצה לארגן משחה ותחרות מים פתוחים, שלא יתלונן שהים לפעמים לא משתף פעולה. זו מהות הספורט הזה. זה המצב. אני נשאר במטבח ולא זורק אבנים בתור עיקרון.

I did my best, it wasn't much
I couldn't feel, so I tried to touch
I've told the truth, I didn't come to fool you
And even though
It all went wrong
I'll stand before the Lord of Song
With nothing on my tongue but Hallelujah

But you don't really care for music, do you?
תם ונשלם. יש המון לקחים להפיק ולתקן. בשנה הבאה ננסה לעשות הכל טוב יותר. בשאיפה עם מספר כפול של שחיינים. למרחקים ארוכים יותר.

יום שבת בלילה. המוסיקה התחלפה. שיר חדש התחיל להתנגן לי בראש. סוג אחר לגמרי. פרויקט חציית הכינרת מתחיל… אני מנסה להיזכר במשחה, בחודשים שקדמו לו אבל הכל נראה לי מטושטש. פסקול אחר מתחיל להתנגן. שיר שיכול 'לסחוב' עשרים ומשהו קילומטרים של שחייה 🙂

בקטנה
היום ייערך האירווויזיון בלילה. ב- 1979 גלי עטרי וחלב ודבש זכו במקום הראשון. שם השיר היה הללויה. ברור ששני האירועים קשורים בעבותות. הללויה.