בכל מקרה, אורית סיכמה שאם המאמר הזה יעזור לעוד כמה 'בתולי מים', היא כבר עשתה את שלה… הנה מה שיצא.
“את שוחה כמו דב קוטב" ככה אלמה אמרה בפנים מוארות.
“תודה" את המחמאות של אלמה צריך לדעת לקבל, וזאת היתה אחת טובה.
אני בת 41. ככה, כבר לא ממש צעירה, אבל עדיין לא זקנה. משהו בין "גיברת" ל"מותק". ילדותי התרחשה אי שם בשנות השבעים, בתל אביב. אז "ללמד את הילדה השחיה" הסתכם בלזרוק אותי למים בבריכה, ולתת לי להסתדר. רבים מבני דורי "למדו" כך לשחות, ואכן, לשיטה היתה הצלחה חלקית. עובדה, אני עדיין כאן. רק שבין לא לטבוע ולדעת לשחות עובר ים. עם השנים שכללתי את שיטת ה"לא לטבוע" שלי, אבל כל בריכה ששחיתי נראתה לי כמו הישג אולימפי והותירה אותי מותשת וחסרת נשימה. אז איך הגעתי לשחות כמו דב קוטב?
אולי כאן המקום לספר למה הגעתי לשחיה בכלל ול- TI בפרט. אני חולת לב. כבר עברתי מספר ניתוחים, אבל המחלה שלי פרוגרסיבית ובשנים האחרונות חלה אצלי הרעה. גופי נחלש, ופעילויות פיסיות נהיו קשות עד בלתי אפשריות. אפילו לשאת את עצמי בחוץ בקיץ הישראלי נהיה בלתי אפשרי. אבל איזה ספורט אינו דורש את נשיאת משא גופך? אינו מצריך מהלב להזרים דם כלפי מטה אל הרגלים וחזרה? רק שחיה. זהו הספורט היחיד שבו כל האנרגיה מופנית לעצם הפעולה, להתקדמות במים, ותו לא. השחיין שוכב, נותן למים לשאת את משקל גופו, לחץ המים מכווץ את כלי הדם ההקפיים, והלב מזרים דם במישור. הגוף באפס מאמץ. כל מה שנותר זה רק להתקדם במים. לא היתה ברירה, הייתי חייבת להרשם לקורס שחיה.
“במוסף של הארץ יש מאמר על אחד, גדי כץ, שהביא לארץ שיטה שמלמדת סיגנון לטראטלטים" בעלי דחף לי את המוסף. אני בת 40, לא יודעת לשחות, עם לב חולה, מה לי ולטריאתלטים? בכל זאת קראתי. עוד באותו יום התקשרתי לגדי, והצטרפתי לקורס. “עשרה שיעורים ותלמדי את השיטה, גם אם לא שחית מעודך” גדי אמר. נו שוין, אני מפקפקת. כשיוצאים מהנחה שאין מה להפסיד, מרויחים הכי הרבה.
הקבוצה הקטנטנה שלנו הסתכמה בשלישיה, שחיין צעיר בעל נסיון שבא לשפר סגנון (מה לו ולי?!), אישה בשנות השישים לחייה שאפילו אינה יודעת לצוף וגם לא הרטיבה את שערותיה בארבעים השנים האחרונות מחוץ למיספרה, ואני, שלצוף דווקא אני יודעת, רק שלהתקדם במים זו בעיה. לכאורה קבוצה בלתי אפשרית, אלא שבTI מתחילים מאפס עם כולם. מודי הדריך את הקורס בסבלנות אין קץ, חמוש במצלמה לתעד את סגנונינו המתפתח. והוא התפתח. אחרי עשרת השיעורים שחיתי בסגנון מעורר התפעלות, אבל חשוב מכך, הרווחתי ספורט שאין בריא ממנו, ועבורי – אין נכון ממנו. זהו הספורט היחיד המעניק לי אנרגיה במקום לשאוב אותה ממני. ליבי מתאושש אט אט, נשימתי השתפרה והבדיקות הקליניות מגבות את הרגשתי הטובה. אפילו מנהל הקאונטרי המקומי שאל אותי אם אני טריאתלטית. “אוטוטו" עניתי.
