A teacher who is attempting to teach without inspiring the student with a desire to learn is hammering on cold iron כתבתי כבר על מודי וסלי. הפרויקט של מודי וסלי הוא פרויקט מתמשך. מבחינתי הוא קופסה שחורה, אני לא מעורב ולא מתערב אבל מידי פעם אני שומע רסיסי מידע ממודי על מעלליהם. ממבט מבחוץ, מערכת היחסים ביניהם מיוחדת ואינטימית. את המטרות הם בוחרים ביחד, בעצה משותפת, מחרישים החלטות, אנשי הדממה. כך לפחות זה נתפס אצלי.
סוף אפריל, משחה נדב מתקרב. רשימת המתחרים מתפרסמת באתר איגוד השחייה ואני מופתע לגלות את שמו של
מודי בין המשתתפים. התקשרתי אל מודי: "לא ידעתי שנרשמת למשחה". מודי מתפלא "הרי סיפרתי לך שסלי ואני הולכים לשחות במקצה של ה- 1,500". אני מפשפש בזיכרון ונזכר בשיחה חטופה על כוונות לשחות במשחה נדב ועל פציעה של סלי בתאונת סקי. זיכרון אף פעם לא היה הצד החזק שלי ומודי מצליח להפתיע אותי. התקשרתי לסלי.איש מיוחד סלי. הוא מספר לי בקצרה את הסיפור שלו, את פציעתו הקשה בצבא, אחוזי הנכות הגבוהים 'שזכה' בהם (93%) ואיך הוא ו- TI יכולים לשמש השראה לנכים ומוגבלים. השיחה מתגלגלת ונושא צליחת התעלה הבריטית עולה. אני חייב להודות שרעיון צליחת התעלה מתרוצץ לי בראש כבר כמה חודשים. מדובר באתגר האולטימטיבי. לשם השוואה: 4,000 איש טיפסו לפסגת האוורסט אבל רק כ- 1,000 איש חצו בשחייה את תעלת למאנש. זהו אתגר רציני ומעבר למרחק הארוך (34 ק"מ), האתגר האמיתי הוא ההתמודדות עם הקור (טמפרטורת המים היא 16 מעלות) לאורך כמה שעות טובות. האתגר הוא בעיקר מנטלי וצריך 'ראש חזק' והרבה מזל כדי לעמוד בו. אם מישהו משנינו הוא 'חזק בראש' זה סלי. אני יודע שעם הרבה עבודה על סגנון והתאקלמות לשחייה במים קרים, סלי יוכל גם לתעלה. הלוואי עליי רבע מכוח הרצון והנחישות שלו… אנחנו מסיימים את השיחה וקובעים להיפגש במשחה. אגב, בתמונה למעלה סלי בצילום מהגישרון דקות לפני חציית קו הסיום.
בבוקר המשחה אני פוגש בסלי ובמודי על הדשא יחד עם כל החבורה. סלי נראה שקט ובטוח בעצמו. מודי נראה טרוד ואני מבין שהוא לא יוכל לשחות ליד סלי והוא מחליט ללוות את סלי מגדת האסי. הדקות עוברות יחסית מהר ואני רואה את מודי ניצב ליד קו הזינוק וסלי במים. הזנקה וכולם יוצאים.
את סיפור המשחה משתי הזוויות, של התלמיד ושל המורה, תוכלו לקרוא כאן:
לשחות במים פתוחים – משחה נדב
נותר לי רק להוסיף את הזווית הקטנה שלי. יש לי שתי תמונות שצרובות בזיכרון:
הראשונה של מודי בתחילת המשחה בכובע ליגיונרים שמצל על העורף, פוסע באיטיות על גדות האסי, טרוד משהו, מלווה את תלמידו בטבילת האש הראשונה שלו. השנייה, לקראת סיום, כשמודי מתהלך וחיוך מבצבץ בין שפתיו. אני זוכר שהדבר הראשון שחשבתי הוא "אם זה לא מורה טוב, אני לא יודע מהו מורה טוב". אני זוכר את כולנו מעודדים את סלי בקו הסיום ואח"כ הכל מתערבל לי בזיכרון…
אתמול לפנות ערב אני מקבל מייל ממודי: "אהלן גדי, מצורפים שני מאמרים של סלי ושלי על משחה נדב". שני קבצים מצורפים למייל ולמרות הלחץ שלי לסיים את כל המשימות לפני הסופשבוע אני מפנה הכל ומתחיל לקרוא. אני מתרגש. כותב כמה מילים למודי ומחליט להעלות את המאמרים מיד לאתר. מסמס לסלי ומודי תוך כדי.
הנייד שלי רוטט ואני עונה בגרון ניחר משהו. "קרה משהו?". "כלום" השבתי לחברי הקרוב. אני שותק 5 שניות ולא מתאפק: "אתה יודע, החיים הם לא רק שחייה ומצד שני גם שחייה היא לא רק שחייה".
"טוב, טוב, תחסוך ממני את המנטרות המיסיונריות שלך. נשבע לך, השחייה הזו דפקה לך ת'מוח". אני מחייך ומשנה נושא. זה בדיוק אחד מהנושאים שזר לא יבין…
סלי מיד לאחר הסיום:
