טיול שנתי באמצע החיים

הנחל
אין לי סיבה ברורה אבל אני מאוד אוהב את העמק. הריחות, הנוף, הגלבוע שמעליו, הצמחייה, המוני הבוגונוויליות (פטיש ישן לצמח) עושים לי טוב על הלב. הגענו יחסית מאוחר, חנינו והלכנו לאורך הנחל. מזוויות מסוימות המים משקפים צבע כחול עמוק ולא קונבנציונלי. בתי הקיבוצניקים נושקים לגדה ופינות מנוחה מוצללות בצמחייה צפופה, מאובזרות בערסלים, ספות וכסאות נוח פזורות לאורך הנחל.
"877 מטרים מההתחלה עד הסוף" דואג לעדכן אותנו קיבוצניק בטרקטורון לא לפני שהוא מוודא בשנית עם החבר שמדד את המרחק "עם גלגלת"…

המים
נכנסנו למים במעלה הנחל בחלק שקרוב לנביעה ולסחנה, תוהים איפה יהיה הזינוק ואיפה ייצאו השחיינים בתום כל סיבוב לבקרה על הצ'יפים. מזל שאני לא צריך להפיק את המשחה הזה מלמלתי לעצמי. המים בטמפרטורה מושלמת – קרירים ומרעננים. כמה צעדים במים וכל הבוץ ששוכב על הקרקעית עולה למעלה ומעכיר את המים. כמעט ואין ראות. יהיה מאוד קשה לעשות דרפטינג ובעיקר להימנע מהתנגשויות עם שחיינים אחרים – קשה לראות שחיין השוחה במקביל למרחק של יותר ממטר.

אין כמו מים פתוחים
סה"כ שחינו לאורך הנחל 4 פעמים. אני מעריך שבסביבות 3.5 ק"מ. תרגלנו ניווט, קצבים שונים, שחייה בטור כשמידי כמה דקות השחיין הראשון מפסיק להוביל, מפחית מהירות והשחיין השני לוקח את ההובלה. איזה כיף זה לשחות ברצף בלי להגיע לקיר ולהסתובב כל הזמן… בכל leg הגברנו במעט את הקצב ב- TT, חולפים על קייאקים של תיירים ונזהרים שלא להיתקל בקרסים של חכות הדייגים בסוף המסלול. הקפדתי לשחות הכי רפוי שאני יכול, לגרוף בעדינות, להימתח ולסנכרן את הביפים עם תנועת האגן. בחזרה הרביעית הגברתי את הקצב ל- 1.05, וניסיתי לדמות את התחרות ולבדוק אם אני יכול להחזיק קצב כזה לאורך 6 ק"מ. אני יודע-מקווה שבעוד שנתיים כבר אהיה מסוגל להחזיק קצב למרחק כזה גם ב- 0.90 מבלי שזה יעלה לי באורך תנועה קצר מידי. לגבי נושאים מסויימים, אני מת שהזמן כבר יעבור…
סיימנו לשחות ויון מביט עלינו בפליאה: "מה, לא שוחים עוד פעם?". לא מפסיק להפתיע הבחור. עם כושר גופני בינוני מינוס, שיכמה דואבת וממרומי גילו (עבר כבר מזמן את גיל 50) הוא רוצה לשחות עוד קצת. "בפעם הבאה" יורם מסכם ויוצא מהמים…

תובנות
1. מהירות. כולנו שחינו באותה מהירות פחות או יותר וההפרשים ביננו היו בסביבות 40 שניות מהראשון עד לאחרון. זה די מדהים אותי בכל פעם מחדש. יון לא שחה בצורה מסודרת למעלה מחודש (דלקת בשיכמה), גידי שוחה פעם בשבוע באימון מדריכים ובכל זאת שניהם שחו מהר למרות שלא התאמנו. הם שחו על טכניקה בלבד. מילא יורם שהוא מכונה אירובית משומנת ואני שמתאמן כבר כמה שנים אבל גידי ויון שלא מקפידים על שגרת אימונים קבועה. אין צדק…
2. קירות. דווקא העובדה שאין סיבובים ואין קירות לדחוף ולגלוש מהם בפוש ארוך ומהיר מהקיר, גרמה לכולנו לשחות מהר יותר. לדעת לבצע סיבוב מהיר, אפקטיבי וחסכוני זו מיומנות בפני עצמה והיעדר הסיבוב דווקא מתגמל שחיינים שיש להם טכניקת שחייה טובה וכושר גופני ממוצע (כל סיבוב מכניס שחיין לא מיומן לחוב חמצן בהנחה והוא משתדל לבצע אותו מהר) אבל סיבוב לא מקצועי.
3. ניווט. הנחל מתעקל לא מעט פעמים ויש מספר גשרונים לאורך המסלול שמחייבים ניווט תכוף יותר. להבדיל משחייה במסלול מסומן היטב, השחייה שאנחנו שחינו חייבה ניווט של כל 20 תנועות. כשניסיתי לנווט כל 40 תנועות, חתרתי על סלע שהיה על הגדה והצלחתי לחתוך את כף היד…
4. נטייה לשמאל. אני מתקשה לשחות ישר ויש לי נטייה למשוך שמאלה מה שמחייב אותי לנווט לעיתים תכופות יותר בהעדר סימוני מסלול ברורים. במהלך השחייה נזכרתי שיש כמה תחרויות באגמים שבארה"ב שנקראות Cable Swim – כבל ברזל מתוח בעומק של כמטר מתחת למסלול, מה שמייתר ניווט תכוף ומאפשר שחייה מהירה יותר.
5. קצב. הנקודה הזו די אלמנטרית: בנקודה מסויימת לא ניתן לחפות על העדר כושר (שחייה בקצב נמוך) באורך תנועה. כשיצאנו מהמים שוחחתי עם יון ששחה בקצב של 1.25, וציינתי שעם טכניקה כמו שלו הוא צריך היה לנסות לשחות בקצב של 1.20 ומטה. הבעיה היא שאין לו מספיק כושר ושעות שינה כדי 'להחזיק' כזה קצב לאורך 6 ק"מ.
6. רפיון. בשחייה למרחקים ארוכים הנקודה החשובה ביותר היא לשחות רפוי לחלוטין ולא לאמץ שרירים שאין צורך לאמצם. כדי להבין על מה אני מקשקש, קראו את סדרת המאמרים הזו.

עסק מסריח
יצאנו, התלבשנו, נכנסנו למכונית ונסענו למסעדה ערבית שיון מכיר ממש ליד הקיבוץ. האוכל היה משובח והחברותה הרבה יותר. השיחה נסובה סביב חקלאות ימית (גידי הוא מאגר מידע מהלך) ואחרי חצי שעה הרגשתי שאני יודע יותר ממה שאני צריך על חקלאות ימית. מה שכן, היה קונצנזוס: חקלאות ימית זה עסק מסריח תרתי משמע.

שחייה היא לא רק שחייה
בדרך חזרה ניכר היה שארבעתנו נהנינו מאוד. בעיקר זה מחברתו של זה. השיחות היו מעניינות, החברותה והעניין המשותף היו משובחים והכימיה בין ארבעתנו עשתה את שלה. ב- 16:00 הגענו לתל אביב. לכל שבת יש מוצאי שבת ואני ידעתי שעל כל שעות החסד של היום הזה אני הולך לשלם בשעות עבודה עמוק אל תוך הערב והלילה. ב- 21:00, עדיין ספון על השולחן במשרדי שלחתי מייל תודה לכולם. ב- 22:30 חתכתי הבייתה.
נהגתי הבייתה, הוזה בהקיץ, מהרהר לאן הביא אותי כל הסיפור שלי עם TI. כל אותם אנשים מיוחדים שיצא לי להכיר, החברה המופלאה שיצא לי להקים, האתגרים המופרעים שיצא ועוד ייצא לי עוד לעשות והאהבה הגדולה לספורט הנפלא הזה. הגעתי לחנייה וכיביתי את המנוע. אם ב- 2004 היו אומרים לי שככה ייראה יום בחיי הייתי ממליץ על אישפוז בכפייה למבשר הבשורה.
בסביבות 12 בלילה קיבלתי מייל מיון שהצחקתי אותו והוא עדיין עובד.
חייכתי לעצמי: החיים הם לא רק שחייה אבל גם שחייה היא לא רק שחייה…