שבועיים לפני כן. אמצע נובמבר, אחרי עוד שחיית בוקר בים עם דני אני מקבל ממנו טלפון באמצע היום: "ביום שבת, יום אחרי טריאתלון אילת איגוד השחייה ואיגוד הטריאתלון משתפים פעולה ומפיקים תחרות מים פתוחים למרחק של 5 ק"מ – בוא נלך על זה!". הסכמתי. נראה לי הגיוני ומתבקש. כבר כתבתי שלאחרונה נדלקתי על מים פתוחים. בנוסף, למרות שלא כאן המקום להרחיב, באמצע ינואר קבוצת שחיינים ואני ביניהם מתכוונת לשחות 10 ק"מ באילת. התחרות הזו באילת, שמבטיחה תנאי שחייה אופטימליים, יכולה להיות הכנה מושלמת למשחה ה- 10Kהמתקרב.
מי בקומבינה?
שלחתי מייל לכל מי שיכול להתעניין בכזו תחרות. היו לא מעט מתעניינים אולם ככל שהתקרב מועד התחרות, המתעניינים התעניינו פחות ומיעטו להזכיר את הנושא. בסופו של דבר דני, גידי ואני שחינו בתחרות למרחק של 5,250 מטר. גידי, שעד אוגוסט האחרון לא יכל להמשיך לשחות חתירה מעבר ל- 50 מטרים רצוף ודני, שחיין TI ותיק שבתקופות מסוימות שחינו יחד לא מעט באימונים משותפים בבריכה האולימפית באוניברסיטת ת"א. דרור ומירב התחרו למרחק של 3 ק"מ.
ספורטאים אמיתיים מעמיסים פחמימות
הגענו לאילת ביום שישי ב- 15:00, אחרי שכל התחרויות נגמרו, האבק שקע והלוחמים מצאו קצת אוויר ומנוחה. בדרך דאגתי להתעדכן בתוצאות של מדריכי TI ומתאמננו בקבוצות המאסטרס. למעט אחת כולם מרוצים. באחוזים זה נשמע מצוין אבל צובט לי חזק בלב בגלל האחת… התמקמנו בחדר וירדתי לים. רציתי לשחות קצת ולהרגיש את הים לפני התחרות. שחיתי 30 דקות, תרגלתי קצבים שונים ובעיקר עבדתי על רפיון וכניסת ידיים שקטה מאוד. האמת, הרגשתי מוכן. שחיתי בסביבות קילומטר וחצי אבל אם אני לא משקיע מאמץ במתיחה, השחייה היא מסאג' מרענן ולא מאמץ.
בערב אכלתי טוב ('העמסתי פחמימות' בעגת יודעי הח"ן) וב- 23:00 כבר הייתי במיטה. דני וגידי העמיסו פחמימות מסוג אחר (אלכוהול) ועצמו את העיניים ב- 01:00 בלילה. ספורטאים אמיתיים.
אין לכם סיכוי
רישום, תדרוך מפורט מאוד של דקה (אלה המצופים, 7 סיבובים, אפשר לאכול ולהגיש מים לשחיינים). כולנו מצחקקים בעצבנות של לפני זינוק ואני מתחיל להרגיש זיעה מתחילה לבצבץ מהמצח ולנטוף לאט על פניי (מבטיח שאין יותר תיאורים גרפיים בהמשך). מעט בגלל החום (זינקנו ב- 10:10) ולא מעט בגלל האדרנלין וההתרגשות. מסתבר שמספר לא מבוטל של חברי הנהלה של איגוד השחייה מסתובבים בשטח הזינוק וכשהם מגלים שאני מ- TI, אני מרגיש שהם מסוייגים קצת, לפני שגילו מי אני הם היו נחמדים יותר. כנראה ש- TI זה לא שם אהוד באיגוד. בכל זאת, שיטה מחו"ל שמתסיסה ומשנה את השקפת העולם הרווחת והמקובעת. ממש שינוי סדרי בראשית. ובנוסף לכל מצליחה ומגייסת לא מעט תומכים. לא פחות חמור. יחד עם זה נראה שהוקל להם כשהם גילו שאני נראה ממש כמו בן אנוש. השטן לובש ספידו חייכתי לעצמי. אני לא רגיל לליהוק של 'האיש שאוהבים לשנוא'. סלבריק'ה עלק.
רוב השחיינים היו בגילאי 14-17 מאגודות השחייה של הפועל ירושלים וקריית אונו. שחיינים תחרותיים שהמטראז' השבועי שלהם זה החודשי שלי. ידענו שכל אחד מהם הולך להקדים אותנו בסיבוב-שניים (כל סיבוב היה 750 מטרים). אה, גם השחיין המדורג שישי באירופה, מיכאל דימיטרייב שוחה במקצה. 'סתם אפס' סימסתי לבוריס כששמעתי כמה הוא שחה 1,500 כחלק משלשה בטריאתלון יום קודם (17 דקות!). עוד שתי שחייניות מעל 30 היו רשומות למשחה. אחת מהן, לבושה בבגדים וציוד של הפועל ירושלים, חייכה בביישנות שהיא בונה על שעה ו- 40 דקות. דני ואני חייכנו וסיכמנו בפניה שגם היא כנראה תסיים את התחרות הרבה לפנינו. היא התעקשה שאין סיכוי. לא התעקשתי בחזרה. בקו הזינוק הראשון עומדים כל ילידי 92-93 קופצים במקום וששים אליי תחרות. "אין לכם סיכוי" סיננתי לעבר שני נערים לפניי ועשיתי את הפרצוף הכי קשוח שלי, ניסיתי להצחיק את דני וגידי. הם היו רחוקים מלהתרשם מהתובנה. שיחקת אותה סיינפלד.שוב אני מדבר לעצמי. כמה דקות לפני הזינוק שלושתנו סיכמנו שאנחנו הולכים לשחות בקצב רגוע של 1.15, ארוך ככל האפשר ולהשתדל להישאר ביחד.
מה אני צריך את החרא הזה? מה חשבתי?
זינקתי למים אחרי כל 'מכונת הכביסה' שארגן הנוער במים והתחלתי להתרגל לקצב. העברת ידיים רפויה כמה שאני רק יכול. נשמתי כל שתי תנועות ומכיוון שאני רגיל לנשום באימונים כל 3 תנועות, נשימה כל שתי תנועות זה לוקסוס והרגשתי שאני שוחה מהר יחסית. אחרי הסיבוב הראשון הרגשתי נהדר. אמנם שכחתי לאפס ולהפעיל את הסטופר בשעון שלי אבל לפי השעה ידעתי שאני סביב ה- 13 דקות ל- 750 מטרים. לא הרגשתי את הסיבוב הראשון. מבט חטוף לאחור ואני רואה את דני ולאחריו גידי כמעט משלימים את הסיבוב. החלטתי להתפקס, לשחות את המשחה שלי ולהישאר מרוכז לכל אורך המשחה בתנועות ובנקודות פוקוס שונות. הדופק שלי נמוך מאוד יחסית לתחרות ואני משכנע את עצמי לשמור כוחות לעוד 4.5 ק"מ שלבטח ילכו ויעשו קשים יותר. ההיפך קרה – את רוב התחרות אני ממש לא זוכר, אני רק זוכר שאני מנווט כל 20-40 תנועות, שלהפתעתי אני שוחה ישר ואני לא מתברבר ושהקצב נוח לי ואפילו קצת איטי. אין לי זמן וחשק לשנות את הקצב ב- TT, בעיקר בגלל שהייתי עם כובע ים וזה יצריך הורדת הכובע, התאמת ה- TT וחבישה מחדש. לא שווה לצאת מפוקוס וגם כדאי לשמור כוחות לסוף. הבטחתי לעצמי שאני אעלה את הקצב אחרי ארבעה סיבובים. החלטתי לשחות את המשחה בנגטיב ספליט (החצי השני מהיר יותר מהחצי הראשון). עם האוכל בא התיאבון. לפתע אני מבחין בשחיינית הירושלמית שוחה לפני, היא מחייכת וכשאני עובר אותה אני מציע שהיא 'תשב' לי על הרגליים ותהנה מהדראפט. היא שוב מחייכת ואני ממשיך לשחות. אני מופתע לגלות שאני נהנה. אפילו מאוד נהנה. כעבור כשעה ה- TT מפסיק לעבוד. אני עוצר, הירושלמית מתבאסת וממשיכה ואני מתחיל להסתבך ולנסות להפעילו מחדש תוך כדי חבישת הכובע. זה קרה לי עוד פעמיים ועלה לי ביציאה מפוקוס ובתוספת של שתי דקות לתוצאה הכללית. בסוף הסיבוב השישי כבר הבנתי איפה אני מפספס בניווט וגם ניצלתי את ההפסקות הלא יזומות להעלאת הקצב ל- 1.05 מה שהפך אותי למהיר יותר, לפחות כך הרגשתי. עקפתי את הירושלמית לקראת סוף הסיבוב השישי (שחתה עקום 'ולקחה' עוד שחיין איתה) והתחלתי את השביעי. שמחתי שהוא האחרון וכבר בתחילתו אני מזהה משהו. סגנון שחייה מוכר בשני צדדיי. בסיבוב האחרון מור ובוריס נכנסו למים כדי לשחות כמה מאות מטרים ליד כל אחד מאיתנו. זה נתן לי המון אנרגיה ומרץ. אני זוכר את עצמי שוחה ומחייך במים. בסוף הגברתי ונמתחתי בכל תנועה ואחרי 01:34:07 חציתי את קו הסיום. בחיוך גדול והרגשה נהדרת. לא היה לי ספק אז ועכשיו שיכולתי להמשיך בקצב והמהירות הזו עוד 5 ק"מ. דני סיים כחמש דקות אחרי וגידי כשבע.
היה כיף אמיתי. ניתוח יותר מקצועי מחייב פוסט נפרד שיגיע בקרוב.
