שבת בבוקר יום יפה. קבעתי עם עומר ושלמה לשחות מעל לשעתיים כדי 'לחזק' את ההתאקלמות שלנו לשחייה בטמפרטורות נמוכות. אני מגיע לחוף קצת לפני 8 בבוקר. עוד במהלך הירידה מהצוק לכיוון החוף אני מזהה סגנון מוכר. 100 מטרים בעומק הים מישהו שוחה. עומר. נכנס ב- 07:30 כדי לסגור 3 שעות של שהייה במים. לא שפוי הבחור אבל בשנים האחרונות אני מתחיל להתרגל ללא שפויים. אפילו מתחיל לחבב אותם. ואפשר לחשוב ששעתיים פלוס במים זה שיא השפיות. אני דואג להזכיר לעצמי.
ציריך
אז מה בוער לנו כל כך לשחות קרוב ל- 7 ק"מ בחוף הצוק בבוקרו של יום חורפי שמרגיש יותר בכיוון של האביב? אז ככה: ב- 8 באוגוסט 2010 מתקיימת
שחייה של 8 שעות פלוס במים של 19-20 מעלות מחייבת הכנה מקיפה והסתגלות למים קרים. וככה מתחילים: שעה, שעתיים, שלוש וכן הלאה. המטראז' הוא לא הבעיה עבור רובנו. הבעיה והאתגר נעוצים בקור של המים. ואם אתם תוהים איך זה נראה (התחרות) – קבלו סרטון רפוי מ- 2009:
קר
ואין שמש. אני עם דלקת גרון שמסרבת לעבור ואחרי שכל מי שאני מכיר 'רקד על הדם' והתפלא איך לא שחיתי ביום שישי, החלטתי שאני על כזה ים לא מוותר. הים פלטה, חמים (יחסית) והעובדה שהשמש מאחורי העננים לא גורמת לנו להתחרט. נכנסנו למים. לא תאמינו: קר.. אבל נסבל. כל מה שעובר לי בראש בדקות הראשונות זו המחשבה שאם ככה אגם ציריך מרגיש, כמו שזה נראה עכשיו, אני לא מסוגל לגמור את התחרות. אין לי מושג למה מחשבות פסימיות חדרו לי למוח. זה לא קורה בדרך כלל. אולי זה בגלל הגרון או קצב העברת הידיים האיטי ואולי זה בגלל שפשוט קר לי…
להפוך שעה אבודה לשעת עבודה
שחייה מודעת היא לא אופציה עבורי. היא האפשרות היחידה. מאז שהתחלתי לשחות, התחברתי לפילוסופיה הבסיסית של TI – לא לנתק את המוח מהגוף. לא נכון לחשוב מחשבות שלא קשורות לתנועה הנוכחית ולתנועה הבאה. ניתוק של המוח מהשחייה עצמה הוא טעות פטאלית. חשיבת מחשבות שלא קשורות לשחייה עצמה מביאה לשיעמום ויתרה מכך – מונעת שיפור מתמיד.
איפה הייתי? אהה כן, שיפור מתמיד ושחייה מודעת. החלטתי שאימון כזה ארוך הוא הזדמנות נהדרת לעבוד על הטכניקה שלי. במים פתוחים אין קירות, אין סיבובים ואין שחיינים נוספים במסלול. לשון אחר: אין הסחות דעת. אפשר לתרגל נקודת פוקוס אחת לאורך מאות מטרים בלי שום הפרעה. בקצב של 1.30 אני יכול לעבוד על טכניקה ויש לי מספיק זמן לחשוב, לתקן ובעיקר – להתרכז יותר בשל הדופק הנמוך. הנקודה שאני עובד עליה בשבועות האחרונים היא סנכרון הבעיטה עם תנועת האגן ומתיחת היד קדימה. בבריכה, כשאני חושב על זה, אני מצליח להוריד תנועה בכל קצב ואורך סט שאני מבצע.
קוקון
הפוקוס עושה לי טוב. מהר מאוד אני מטאטא את המחשבות על הקור ועל ציריך ונכנס לתוך קוקון של פוקוס ושקט. עומר ושלמה שוחים לידי ואנחנו בקצב איטי יחסית בדרכנו לכיוון המרינה. סנכרון הבעיטה עובד והקור כבר לא אישו. מהר מאוד אני מבחין בסוכה הראשונה וכמה דקות לאחר מכן אנחנו 'בג'קוזי' של סלעי המרינה. שלמה מאיץ בנו לקצר את ההפסקה ואני מכוון את הטמפו ל- 1.25. אנחנו כבר בדרך חזרה.
תדלוק
המים לא צלולים אבל גם לא עכורים מאוד. הים פלטה ואין זרם, גיאות או שפל. בריכה ענקית. הקצב המהיר יותר עוזר לי לחמם את הגוף ואני שב ושוקע לתוך הקוקון שלי. עוד בעיטה ועוד מתיחת יד ומלון מנדרין מתחיל להתקרב. עומר מאט ושלמה ואני מגיעים אל מול בית הקפה. אין ברירה: חייבים לשתות ולאכול וזה כמובן מחייב יציאה מהמים. גם ככה הגרון שלי לא במצב מי יודע מה ואני משתדל לשתות ולאכול כמה שיותר מהר. למרבה הפלא לא קר לי ביציאה. הנחתי את המגבת על הגב, רוקנתי ליטר מים ואכלתי סוכריית ג'ל. דחפתי שקית ג'ל לבגד הים ונכנסתי שוב למים. כל העסק לקח כחמש דקות. אגב, עומר, ברוב חוכמתו בחר שלא לצאת ולא לשתות. אח"כ הוא כבר הצטער על זה…
התקבלה הודעה חדשה
בכניסה למים אני מגלה שהרבה יותר קל להיכנס. הקור הרבה יותר נסבל! אני מכוון את הטמפו טריינר ל- 1.20 ומתחיל לחתור לכיוון המרינה. הקצב מחמם אותי עוד יותר והדרך חזרה לכיוון המרינה טסה. אני עומד על אחד הסלעים בשובר הגלים של המרינה ואוכל את הג'ל. מישהו קורא לי. אחד הדייגים דואג לעדכן אותי שעומר כבר בדרך חזרה. גם כן דרך להשאיר הודעות אני מחייך ומתחיל לשחות חזרה בפעם האחרונה. הטמפו על 1.15 ואני דוהר (הכל יחסית) הבייתה. מדוזה ענקית 'מחכה' לי בחצי הדרך. לפעמים ריכוז מוגבר יכול לגרום לתאונות. שכחתי שהן עדיין כאן וכנראה שלא יעזבו לעולם…
התחרדנות רפויה
נכנסתי ב- 08:10, יצאתי ב- 10:23 מהמים. היה בסדר גמור. בפעם הבאה שיהיה לנו זמן – שלוש שעות של תענוג… אני מתלבש הכי מהר שאני רק יכול. השמש מאחורי העננים מחממת מעט יותר. השיחה נסבה סביב היפוטרמיה ולמה התאקלמות למים קרים עוזרת למניעתה. אבל זה כבר נושא יותר רציני ומחייב פוסט נפרד. שעה ומשהו של רביצה על החוף ואני בדרך למקלחת רותחת בבית. עוד שבת של כדורגל…
מסקנה
אנחנו עדיין רחוקים מלהיות מוכנים לציריך. אם טמפרטורת המים באגם הייתה 24, אין לי ספק שהייתי מסיים את התחרות בלי הרבה בעיות. הענין הוא שהטמפרטורה לא 24 מעלות…
