פרולוג: שלושה ימים בשלושה ימים – שחייה, פרספקטיבה והקפלה הסיסטינית
פרק 1: יומן מסע: שלושה ימים בשלושה ימים – התנעה והיום שלפני
Business Amazing
הלו"ז הכתיב השכמה ב- 04:30 אבל מ- 04:00 אני כבר מתהפך במיטה. מתרגש ומתפלל שהזמן יעבור. המסע הזה התאפיין בשני סוגים של זמנים: האחד זוחל ולא זז והשני חולף במהירות הבזק. השעון זוחל לאיטו ואני קם מהמיטה ב- 04:20. הזמן משנה פאזה והשעון מתחיל להאיץ. הדס מציעה לי קפה ורובנו יושבים בחושך, מחוץ לקרון. מתרגשים. מסתבר לי שאבי וחנן גם לא בדיוק ישנו. נרגעתי קצת. אני לא מתאפק ומדליק סיגריה. קת'י רואה אותי מעשן ונפלטת לה המילה Amazing. אני מרגיע אותה:
Kathy, we are in the amazing business
קת'י צוחקת. עומר, שאוחז בסיפור הכי מדהים של המסע הזה, מגיע בנסיעה מתל אביב ב- 05:30. ארבעה וחצי חודשים לפני המסע עומר מגלה את אתר TI, חורש את הוידאו קליפים וההסברים ומלמד את עצמו לשחות רק מהאתר. בחודשים שלפני האתגר הוא יצליח לשחות קילומטרים רבים בחוף הצוק ולצבור קצת מרחק שחייה. Amazing. שוב פעם המילה הזו… אילן מתקין לנו ארוחת הבוקר על טהרת הקרפים והשוקולד. אנחנו חייבים להעמיס כמה שיותר פחמימות ויש לנו את כל הסיבות שבעולם לפרק כמה מאות קלוריות על הבוקר. עד 10 בבוקר כל אחד מאיתנו ישרוף כ- 2,500 קלוריות וחלקנו אף יותר.
על החיים ועל המוות
אנחנו מעמיסים בחושך את הציוד לסירת הדייגים. 6 בבוקר, כשעדיין חושך, אנחנו משחררים חבלים ויוצאים אל הים. קפטן לב מחייך אליי: יש רוח דרומית בדיוק כפי שהוא חזה. קר על הסיפון. הפה שלי מר ויבש. אני סוקר את החבורה ומבטיח לעצמי שכולם מסיימים היום. אלי, למרות סחרחורות והרגשה כללית רעה מחליט לשחות. האנרגיה של הקבוצה נותנת כוחות מיוחדים. מתחיל להאיר. הזמן דוהר.
ב- 06:50 אנחנו מגיעים לדרום הכינרת, ממש סמוך לחוף צמח וקופצים למים. האדרנלין בשמיים. המים חמים (27 מעלות). החוכמה היא להתחיל לאט ולא לתת לאדרנלין להתפרע ולגרור אותנו לקצב מהיר. רובנו הוריד משמעותית את מרחקי השחייה בשבוע האחרון ואני מרגיש כמו גומיה ענקית שמתוחה עד המקסימום ומחכה שמישהו ישחרר אותה. צריך לשחרר לאט. חלק מאיתנו מתחיל לשחות ואני עוצר אותם בצעקות ומחזיר אותם בחזרה. יש לנו עוד 30 ק"מ לפנינו. אנחנו מתחילים לשחות. לאט. השעון מתחיל לזחול.
אחרי 5 דקות של שחייה אני מגלה לפתע שאני לא מפסיק לחייך במים. מאושר. זה קורה. חודשים של הכנות והפקות הסתיימו ואנחנו עושים את זה. מי היה מאמין. מניסיון, אני יודע שההתחלה הכי קשה. יש להתפקס, לסדר את המחשבות ולהרגיע את הרצון לשחות מהר יותר. השמש מציצה מעבר לרמת הגולן והמים זוהרים בקרניים הראשונות. ב- 07:35, אחרי 45 דקות, אנחנו עוצרים להפסקה ראשונה. שחינו 2.4 ק"מ ואני מבין שהרוח וזרם בלתי מורגש מסייעים לנו. אנחנו אוכלים ג'לים ואני מרוקן בקבוק של משקה איזוטוני. הדופק שלי נמוך מאוד וזו אינדיקציה טובה. הכינרת מסבירה לנו פנים והיא יחסית שטוחה. כולם מרגישים מצוין, הליווי של הקייאקים מקצועי ואני מחייך בסיפוק.
אלי מרגיש טוב יותר מהשנייה שנכנס למים. קארמה טובה אני רושם לפניי. אני מתחיל לדלג בין שלמה, אבי, חנן, גידיש ושאר החבורה – שוחה במקביל לכל אחד כמה דקות. מנסה להתאים את הקצב כך שהתנועות שלנו תהיינה מסונכרנות. בשחייה, המים עוטפים את השחיין במעטפת שגורמת לבידוד: אין פידבק ויזואלי ולא שומעים הרבה. העולם האמיתי מופיע בכל פעם שמנווטים או נושמים. הכינרת עכורה – אין ריאות כמעט וזה מרגיש כמו לשחות במרק אפונה. רבות נכתב על בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים. בדידותו של שחיין המרחקים גדולה פי כמה.
על מה חושבים כל הזמן הזה?
אז ככה, יש שתי אופציות: הראשונה היא לתת למוח לנדוד ולחשוב מחשבות אקראיות. השנייה: לחשוב על השחייה עצמה. על התנועות, הדגשים, השימוש השונה בשרירים והמפרקים, הרפיון, הנשימות. להיות נוכח ברגע. לספוג ולחשוב על כל תנועה ותנועה. כשחיין TI האופציה השנייה היא גם היחידה: כשמצמצמים את מרחב המחשבה ומתפקסים (בדומה לקריאת טקסט מסובך או ביצוע תרגיל קשה בג'ודו או קרטה) שוחים טוב יותר. הבונוס: הזמן דוהר! השעון דהר…
אני לא זוכר הרבה מהשחייה אבל היא טסה לי. בהפסקה האחרונה הגענו כבר ל- 8.2 ק"מ וידענו שתוך 30 דקות והכינרת מאחורינו. המון חיוכים והאווירה נהדרת. כמה מאיתנו מגבירים ושוחים מהר יותר משל היינו סוסים. כולנו עוצרים מול המעגן של עין גב ושוחים פנימה בשורה אחת. מהבחינה הפיזית כולנו מרגישים מצויין וזה סימן נהדר לשני הימים הנותרים. עדיין לא יודעים שדווקא הים התיכון, המגרש הביתי, יתייחס בצורה כזו גועלית אלינו ביום שלמחרת. צילומים, לחיצת יד לקפטן ואנחנו מתפנקים בסשן נוסף של קרפים מלוחים על הדשא. מנסים להשלים את כל הקלוריות שאיבדנו. החיים קשים:
No need for greed or hunger לנון מתפייט.
מסתבר שדני החולה בדרך להבריא. הוא מסמס לי שב- 6 בבוקר, על שני אופטלגין, הוא נכנס לבריכה ושחה 10 ק"מ כאקט של סולידריות. 12:30. אני שרוע על המושב האחורי גמור מעייפות בדרך לת"א. יש לי עוד כמה סגירות לעשות לקראת מחר. הנייד מתזכר אותי להתקשר לאלון פלד שלקח על עצמו את הליווי של החבורה בים התיכון. אחרי הרבה מאוד צלצולים אני שומע קול מונוטוני של הודעה: "שלום, אני נמצא בחו"ל עד אחרי יום כיפור, נא לא להשאיר הודעות". "תהיה בריא" אני אומר לאלון – "אתה לא יודע שלא מספרים כאלה בדיחות לאדם עם לב חלש כמו שלי?" אלון מבסוט מעצמו ואומר שהים גלי אבל הוא מעריך שבהמשך היום הוא יירד ואין צורך לשנות את מיקום הזינוק. קבענו למחרת ב- 05:45 בחוף הנכים בהרצליה.
ב- 14:30 אני מגיע למרכז, מפנק את עצמי בלאפה ענקית והולך לענות על עשרות מיילים. שעתיים שינה, שעתיים סמסים וטלפונים ואני מעמיס שתי צלחות של אורז ובשר. טלפון. על הצג המספר של קת'י. על הקו דבורה חברתה ששואלת לאן בדיוק היא צריכה להגיע מחר על הבוקר. איפה קת'י? יצאה לריצת שחרור של 5 מייל (8 ק"מ). השיחה מסתיימת ואני מתחיל להתפוצץ מצחוק למשך כמה דקות. יש לנו עסק עם שחיינית ואתלטית שגדולה על כולנו בכמה מידות. רק ב- 12 בלילה אני מצליח להירדם. הפרפרים בבטן טסו במהירות האור. גם הזמן.
