אני שוחה מסודר וברצף, פחות או יותר מגיל 11 כלומר 37 שנים. החל מקבוצה תחרותית בשנות נערותי, דרך "סתם" לשחות כדי לשמור הכושר, תקופה של אימונים מסודרים בקבוצת "סניורים" ובשנתיים וחצי האחרונות כחלק מאימוני הטריאתלון- ענף ספורט מדהים שאליו נשאבתי בחוזקה.
לאחר הגרסא האילתית של איש הברזל (ישראמן) בפברואר 2009, הרגשתי רוויה טוטאלית משחייה, שמעתי וראיתי פה ושם על TI והגעתי למסקנה שאם אני רוצה להמשיך לשחות בהנאה, כדאי שאעבור את הקורס, וכך התחלתי במאי 2009 ללמוד אצל
אור את הסגנון המיוחד. חזרתי לאהבתי הספורטיבית הראשונה,אך הפעם אהבה בשלה ובוגרת יותר שבאה לידי ביטוי בהיעדר לחץ, בהנאה לשם הנאה, בנינוחות, בזרימה, בלהיות רפוי, תוך סיפוק מעצם העובדה שאני מגלה משהו חדש ומיוחד במשהו כל כך ותיק ומוכר.קראתי על 3 ימים ב- 3 ימים. החלטתי (באישור של אור ולאחר שיחה עם גדי) להירשם ליום אחד על מנת שלא לפגוע באימונים לקראת מרתון טבריה, וכך, במקביל לאימונים לקראת טריאתלון קיסריה ולאחר מכן במקביל לאימונים לקראת המרתון, הגברתי נפחים בשחייה מ- 4 ק"מ בהדרגה עד ל 7.5 ק"מ ושחיתי מספר פעמים בים עם חברים נוספים מ"הפרויקט".
שחיות הנפח היו אתגר מיוחד ושונה מריצות או רכיבות נפח, אמנם הדופק נמוך והעומס על הרגליים אפסי, וזה בסה"כ ספורט שאתה עושה אותו בשכיבה J, אבל העומס המנטאלי גבוה לא פחות, בים יש גלים ומדוזות, אתה לא ממש מרגיש התקדמות כמו בריצה ורכיבה ואתה לא באמת רואה ושומע את הסביבה. אחרי מספר קילומטרים אתה לא יודע מה יתפוס אותך, החל מלחץ בעיניים מהמשקפת, דרך שיפשופים בגוף מהחולצה, כאב גב, צוואר, כתף…
הצטרפתי ליום השני בים התיכון, קצת גלים בהתחלה שנרגעו בהמשך, וראות מדהימה שאפשרה לראות את הקרקעית כל המשחה, היה מוזר ומיוחד. מיוחד בכך שלא הייתה תחרות, פשוט יוצאים קבוצה של חבר'ה לטיול, הריכוז הוא בעיקר בטכניקה (הרגל שסיגלתי לעצמי לאחרונה בזכות השחייה גם בריצה), אחרי 45 דקות הפסקה, עוד 45 דקות עוד הפסקה, עוד 200 מטר וחוזרים.
בדרך חזרה אנחנו מגבירים (טוב… גם בזכות הזרם) שוחים חלק מהזמן ממש בשורה חזיתית, הקרקעית חולפת די מהר ואני נזכר במילואים בהפלגות במבנים בסירות גומי… באמצע הדרך אני חוטף את ההיתקלות החמורה ביותר מתוך הארבע שהיו לי עם מדוזות, הפעם לפנים, עקב ההיתקלויות האלה, החשש מביא לכך שאני שוחה עם הראש קדימה (במקום למטה כמו שמלמדים ב- TI) והתנוחה הזו מביאה ללחץ בגב התחתון ובצוואר. מלון דן אכדיה כבר נראה קרוב, נשארו עוד פחות מ- 2 ק"מ ומתחילים להרגיש את הסוף. כמה מאות מטרים נשארו, מתקבצים ביחד ונוחתים בחוף. עוד פסגה נכבשה. גדי מפעיל לחץ (עדין) שאגיע לאילת ליום השלישי, אבל מחר 12 ק"מ ריצת קצב ומחרתיים 20 ק"מ ריצת נפח…
ירון דוידי
