שורה תחתונההיה מדהים. 500 שחיינים מכל הגילאים שהתחרו לשני מרחקים (1.5 ו- 6 ק"מ). ארגון למופת: החל מהמיקום שהוא הברקה, מסלול מסומן היטב, עמידה בזמנים של הזינוקים, הפנינג גדול גם למשפחות השחיינים וכלה בטקס הסיום. את האירוע הפיק וארגן אריק פרי בהתנדבות ומכל הלב. כן יירבו אנשים כמו אריק!
נהניתי! מהסיפוק של אחרי התחרות (אפילו מהלחץ של לפני), מהעובדה שבעצם TI ישראל הצליחה להביא (שוב) הרבה (יחסית) שחייני TI שאינם מנוסים במרחקים כאלה, לסיים תחרות ארוכה עם חיוך אמיתי וגדול על הפנים. זה לא עניין של מה בכך… ודבר נוסף: אני משוכנע שזו רק ההתחלה!
מי בקומבינה
המשחה
הכרוז ביקש שנחצה את הנחל ונגיע לנקודת הזינוק. אנחנו (אבי, אור, וובה, יורם, חנן ועבדכם) צועדים בעצלתיים לכיוון, חוצים את הגשר מעל הנחל ומחפשים צל בהמתנה לתדריך. גידי ומיכאל מתעדים במצלמות וידאו. וובה, מדריך TI מהקורס האחרון, דורך על דבורה שעוקצת אותו בכף הרגל, מוציא את העוקץ ומחייך. אני כבר הייתי מבקש פינוי מוטס. "חתיכת שור הבחור" אני ממלמל לעצמי בפה מר מאדרנלין.
אני מנצל את הזמן כדי לתת תדריך קצר לחבורה. "תפתחו בקצב מהיר, תנווטו לפי המסלול ולא לפי הגדה, תנסו לעשות כמה שיותר דראפטינג, מינימום ניווט והרמת ראש והכי חשוב: שחו את המשחה שלכם ותהינו". מאוחר יותר אדאג להפר בעצמי את חלק מההמלצות. כישרון מולד.
תדריך מאחד ממארגני התחרות ששולח אותנו למים. אני נכנס למים בין האחרונים, ממקם את עצמי באמצע החבורה ודואג לכוון לכיוון חבל המסלול. שנייה לפני ההזנקה אני נזכר שלא איפסתי את הסטופר ועם הישמע 'הגונג' אני מתעכב שנייה כדי להפעיל אותו. כמה ג'מוסים עוברים מעליי בשחייה. אחרי 3 דקות של שחייה בקצב גבוה אני מציץ בסטופר ומגלה שהוא לא הופעל. עצרתי והפעלתי, סקרן לראות כמה זמן ייקח לי לסיים סיבוב. אחרי כ- 500 מטרים אני מזהה זוג רגליים ששוחות בקצב לא רע ומחליט 'להתיישב' עליו כדי לחסוך במאמץ ובניווט. הוא מזגזג לא מעט אבל מזל שהוא לא מפסיק לבעוט והבועות עוזרות לי למצוא בקלות את הדראפט אחריו.
שקט מוחלט. אחרי המשחה יורם ואני קראנו לזה 'קוקון'. אתה נמצא בתוך מעטפת שמונעת ממך לשמוע, לראות, להרגיש. רק אתה והמים. והשקט. אני יושב על הרגליים של המזגזג 2 סיבובים, 3 ק"מ, עסוק בליהנות מהדראפט ובעיקר ממש לא מתאמץ. בתום הסיבוב השני אני עוצר כדי לאכול ג'ל ומגלה שמי שיושב לי על הרגליים הוא לא אחר מפרופ' לוגסי. אבי רואה אותי עוצר, צועק משהו שאני לא מבין וממשיך. אני לא ממהר, אפילו מנקה את המשקפת וממשיך. פחות מדקה חולפת ואני פוגש עוד זוג רגליים, מעט יותר איטיות ומתרווח בקוקון שלי. על הגדה אני רואה את גידי ואני צועק לו, מנופף בידיים ומנסה להצחיק אותו בזמן שהוא מצלם. אין לי מושג איפה האחרים וכל מה שאני יכול לשמוע זה את האנשים שמעודדים מהגשרים שמעל הנחל ועוברים מעל המסלול. פעם אחת עוברת עליי, תרתי משמע, החבורה המובילה ואני נדהם כמה מהר הם יכולים לשחות. מידי פעם שחיין טוב מזהה את הרגליים שלי ככאלו שכדאי לעשות עליהן דראפטינג אבל מהר מאוד מבין שאני לא מספיק מהיר ועובר אותי כמו רוח. העובדה שלא 'פגשתי' את אבי אומרת 'שהרגליים' ששוחות לפניי איטיות מידי עבורי אבל אני משכנע את עצמי שתכף ניפגש. הסיבוב השלישי נגמר ואני מבין שהקצב שלי הוא בסביבות 24 דקות ל- 1.5 ק"מ. "לא רע" אני חושב לעצמי, בהתחשב בעובדה שאני לא ממש מתאמץ.
שקט
אני מתחיל את הסיבוב הרביעי ומתחיל להרגיש את הסוף. קצת לפני הסיבוב חזרה, ב- 750 מטרים האחרונים אני מרגיש שאני חייב להגביר כדי להרגיש מאמץ. אני חולף על פני השחיין שלפניי, מודה לו בלב על הטרמפ ומגביר מהירות. נמתח על כל תנועה ומשתמש בכוח בגריפה ובמתיחת הגוף. אני מרגיש קצת מהירות ורואה חבורה של כובעים כ- 150 מטרים לפניי אבל לא מצליח להדביק אותם. מאוחר יותר אני מבין שוובה ואבי סיימו כדקה לפני. היה כיף ואני מרגיש שאני יכול להמשיך ממש בקלות עוד 4 ק"מ. אנחנו מחכים לשאר החבורה בקו הסיום. חנן, אור, יורם, בתיה ומוטי מסיימים בהפרשים של כמה דקות. כולם עם חיוכים גדולים. מרוצים… טקס הפרסים והמדליות מתרחש ממש בסמוך. כמה שחיינים מגיעים אליי ולוחצים את ידי דואגים לספר שהם הפנו חברים ומכרים אלינו. אני מתמוגג מאושר. מתקשה להאמין איזו דרך ארוכה עברתי מאז שהתלמיד הראשון קיבל את השיעור הראשון בינואר 2007. אני ניגש לדבר עם שחייני מאסטרס אחרים. אווירה טובה עם המווון חיוכים.
המשאית עם המדליות
בטקס הסיום אני מתרגש לראות את וובה, אבי ואור מקבלים מדליות (אור ווובה על מקומות ראשונים בקטיגוריית גיל). עמוק בלב אני יודע שיש לי חלק בהישג שלהם. אני נזכר בסרטון
בזווית העין אני רואה את יורם מגיע אחרי שטרף המבורגר באחד הדוכנים. רגע. הגלגלים מתחילים לעבוד. אוכל. לפתע אני מבין שאני מת מרעב…
עם האוכל בא התיאבון
בטקס הסיום יוצא לי לראות את דניאל קציר ומיכאל דימיטרייב עולים 'לפודיום'. מסרב להאמין למשמע הזמנים שלהם. אני ניגש לדבר עם רומן ומיה שחייני עולם המים והשיחה נגררת לאליפות ישראל ב- 10 ק"מ והקריטריון (02:20 לגברים ו- 02:40 לנשים) שמשאיר אותנו מחוץ לתחרות. או אז ניטע הזרע לשיגעון חדש שאני מתכנן לעבור עם כמה משוגעים כמוני. זה יקרה בעוד חודשיים ועדיין מוקדם לדבר על כך…
מתנה לכל החיים…
יונתן, בני, שזוף ואדום מיום על שפת הנחל, נרדם בשנייה שנכנסנו לרכב. כל מה שהעסיק אותו היום היה הרצון לקפוץ למי הנחל והמאמץ להשתחרר מהלפיתה של אמא שלו שלא חשבה שזה רעיון טוב. אני מציץ במראה תוך כדי נהיגה ומחייך לעצמי. הוא התאמץ הרבה יותר ממני היום. והוא אוהב מים! אני לא יכול ולא רוצה למחוק את החיוך. איזה אושר.
לאורך השנים,
אני שב להציץ במראה ומתרגש מאוד כשאני רואה את המתנה שלי ישן. אני מנסה לעשות Fast Forward בציר הזמן ולדמיין מתי יונתן ישחה את משחה המים הפתוחים הראשון שלו. אין כמו הפעם הראשונה. דמעה מאיימת לזלוג ומשום מה אני מתאמץ להסתיר את זה ממירב. המתנה מתגלה כמסחטת דמעות מקצועית. אני כל כך אוהב אותו…
"כשלשמנמן יהיה רשיון, הוא ינהג ואני אשן" אני מבטיח לו. גלגל"צ מפתיעים בסריה של שירים שעושים לי מצב רוח טוב. "גם שחייה היא לא רק שחייה", אני שומע את עצמי ממלמל. אני נושם עמוק, נודר נדר קטן, מתפקס על הכביש ומרשה לעצמי לרוקן את המוח ממחשבות. אם יהיה יותר טוב, נשתגע…
