תודה לגידי שפרוט שבזכותו דברים טובים קרו וקורים דברים טובים. הודות לגידי, הוכחנו שהוא ואנחנו יכולים – Yes We Can! וברוח התקופה:

"… We have been told we cannot do this by a chorus of cynics who will only grow louder… We’ve been asked to pause for a reality check… For when we have faced down impossible odds; when we’ve been told that we’re not ready, or that we shouldn’t try, or that we can’t, generations of Americans have responded with a simple creed that sums up the spirit of a people: YES WE CAN."
SEN. BARACK OBAMA, January 2008

"… אמרו לנו שלא נוכל לעשות את זה ע"י מקהלה של ציניקנים שרק הפכו רועשים יותר… התבקשנו לעצור לבדיקת מציאות… כשנתקלנו בסיכויים בלתי אפשריים: כשאמרו לנו שאנחנו לא מוכנים, או שאסור לנו לנסות, או שאנחנו לא יכולים, דורות של אמריקאים ענו באמונה פשוטה שממצה את רוח העם: כן אנחנו יכולים."
סנטור ברק אובמה, ינואר 2008
מומלץ בחום לראות את הקליפ עד הסוף.

נזכרתי בדבר

שחיית מים פתוחים – 10 תובנות מהמשחה באילת – חלק א'

אסטרטגיית GH (גומרים הולכים)
אנחנו מגיעים לאיזור קניון הים האדום, דימה מעדכן על הזמן והמרחק ואנחנו ממשיכים. עוברים את מסוף הנפט וחולפים על פני הנמל. ספינה אדומה וענקית עוגנת ממש לידנו ופתאום אני קולט כמה היא גדולה ואיך נראים 5 שחיינים לידה. דבור של חיל הים 'מספיק' להיכנס לנמל לפני שאנחנו חולפים על פתחו. מיד לאחר מכן עצרנו בפעם הראשונה ואלון, גידי ואני שואלים, כמעט מיד, את יוסי הצלם אם הוא הצליח לצלם את הדבור כשאנחנו ברקע. הוא לא צילם וכולנו מזועזעים. אני בכלל חשבתי שזה סטי"ל. "גם בספינות מלחמה אתה לא מבין" אני גוער בעצמי. ההפסקה הראשונה נמשכת מעבר ל- 3 דקות ודני מתחיל לאבד את הסבלנות. "יאללה חברה בואו נמשיך, זה 'גומרים הולכים'"… גם בשאר ההפסקות דני הזכיר את האסטרטגיה (שימו לב לדקה 2:50 בקליפ שהכנו):

אני מוריד קצב
הים גבוה ואנחנו שוחים כשהגלים בגבנו. בשלב מסויים אני מרגיש כמה 'דרופים'-נפילות אחרי שגל גדול עובר אותי ואני מתחיל לחשוש ממחלת ים. רן מבקש שנוריד קצב ולא נהיה חכמים גדולים. אחרי כמה ניסיונות, אני מגלה שאני יכול לשחות בקצב איטי רק אם אני מוריד את המהירות ב- TT ל- 1.42. כלומר שוחה ארוך מאוד ובקצב העברת ידיים איטי. האימונים על ה- Stroke Length בחודשיים האחרונים מחזירים את עצמם. הדופק שלי נמוך מאוד ואני מתחיל לסבול קצת מהקור. אני מרגיש שאני יכול לשחות את זה הרבה יותר מהר אבל מכריח את עצמי שלא להתבאס ונזכר שהסיבה האמיתית למשחה היא גידי וחשוב שיסיים את המשחה בכבוד. הזמן הסופי או כמה חם/קר לי לא ממש חשובים. בשלב הזה אנחנו שוחים בשורה – 5 שחיינים במקביל האחד לשני. בהפסקות אנחנו אוכלים ג'לים בטעם וניל (זה ממש טעים ונותן קונטרסט נהדר לטעם המלוח והצורב בפה). שותים משקה איזוטוני שגם הוא טעים מאוד ומתחילים לפתח 'שגרת הפסקה'.

מי לחץ על הכפתור של ה- Fast Forward?
בשלב זה, כשעה וחצי לאחר תחילת המשחה הזמן עובר מהר מאוד. נכנסתי-הסתגלתי לקצב, אני סופר תנועות ומתרגל נקודות פוקוס. הקרקעית עמוקה מאוד וליד הנמל אני רואה עמודים מזדקרים מהמחשכים. בשלב מסויים אני רואה מעין 'חוטים' לבנים, עמוק בתוך הים, עולים לפני המים. לוקח לי כמה שניות להבין שאלו בועות שבאות ממקום מאוד עמוק. "יש שם צוללנים כרגע?", אני שואל את עצמי. מהר מאוד אנחנו עוברים את המקום ואני משתלט על הפוקוס שוב. אחרי שנים של תרגול, אני יודע לחזור לפוקוס מהר מאוד, למנוע הסחות דעת ובעיקר והכי חשוב: להחזיק פוקוס לאורך זמן. זו מיומנות שרוכשים רק עם ניסיון ותרגול.

אני מתכנס בתוך עצמי והזמן ממשיך לטוס. אנחנו מגיעים לריף האלמוגים בחוף אלמוג (אני מקווה שאני מדייק בשם). החלטנו לשחות מעל לריף כדי שיהיה לנו מעניין בעיניים. החברה מאבדים עניין די מהר וממשיכים. מתחילים להריח את הסוף. הפסקה במצפה התת ימי ואנחנו רואים את מלון הנסיכה מעבר לעיקול. בפעם הראשונה אנחנו רואים את הסוף תרתי משמע. אני בוחר שלא לאכול עוד ג'ל ושותה קצת מים. הים גבוה ודני ורן מחליטים לשחות קרוב לחוף. ב- 500 מטרים האחרונים אני מחליט 'לשבור' מהחבורה, מגביר את הקצב ל- 1.15 'ומרביץ' עד הסוף בקצב מהיר יחסית. אני מצליח להתחמם לקראת הסוף. כמה דקות וכולם מגיעים למזח של מלון הנסיכה. אני מחייך ליורש הקטן ולאמא שלו. הוא מתעניין יותר במים ובשיער המתנפנף שלה. יוחאי, שישן רוב הזמן, נראה עירני מתמיד בסירה שמחכה לנו 50 מטרים מהמזח ואנחנו שוחים ומטפסים לסירה. נגמר. בלי להשתחצן, באמת שלא התאמצתי אני מציין לעצמי.

נחיתת אונס על ההדסון
היורש בחר להתעורר ב- 05:20 בבכי תמרורים. מירב מאכילה אותו ואני מתעקש לתפוס עוד חצי שעת שינה ומצליח. אני מתקשר להעיר את דני ושומע שהוא כמעט ולא הצליח לישון ומדווח על בעיות מעיים ולחץ כללי. בגלל נדודי השינה דני מעודכן עד לפרטי פרטים בחדשות האחרונות ומדווח על נחיתת אונס של מטוס על נהר ההדסון. אין נפגעים. אחלה, יום של ניסים אני מעודד את עצמי. מבט חטוף ממרפסת חדרי שבמלון לא מבשר טובות – הים גלי וגבוה. אני יוצא למרפסת החדר. בחוץ קר מאוד. "נהדר" מילמלתי לעצמי.
גידי פוגש אותנו בלובי המלון ודני מצליח לשכנע את מנהלת המשמרת לפתוח את חדר האוכל לפני הזמן. גיליתי שרק לי יש תיאבון ממש בריא ואני טוחן לא מעט עוגות וקרואסונים – זה מה שקורה כשאני 'פותח מבערים'. אורח נוסף של המלון תופס טרמפ על הפרוטקציה שלנו ומתיישב לידנו לאכול לפני ריצה. כשהוא שומע מה אנחנו עומדים להתחיל תוך פחות משעה, הוא מזכה אותנו במבטים חשדניים. אני קולט שהוא משוכנע שאנחנו לא אמינים במקרה הטוב או על סף שיגעון במקרה הרע. ביום שבת נפגשנו שוב בארוחת הבוקר (הפעם בשעה מאוחרת יותר). הוא שואל בחיוך חסר אמונה: "נו, שחיתם???". "הם התנקנקו בסוף" עניתי ודהרתי להעמיס קצת פחמימות. ממילא הוא לא היה מאמין לי…

מצחקקים בעצבנות
אנחנו פוגשים את רן ואלון במעגן הסירות ומתחילים לערבב את המשקאות האיזוטוניים. קר מאוד בחוץ ומעונן. דימה מחייך מתחת לכובע רחב השוליים ויוצא בחתירה מזרחה. אנחנו פוגשים את יוחאי נהג הסירה הפרמדיק ויוסי הצלם. מתפשטים קרוב לחוף ומתחילים למרוח Body Glide נגד שפשפות בבית השחי ובצוואר. קר לי מאוד. כולם מצחקקים בעצבנות של לפני תחרות.

Ave Caesar morituri te salutant
על החליפה של רן כתוב Predator. בחלקיק שנייה שאני מעיף בה מבט אני קורא את זה Gladiator. האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש זה המשפט שאומרים הגלדיאטורים לקיסר לפני הקרב/הופעה. התרגום לעברית אומר: "אנו ההולכים למות מברכים אותך קיסר!". המתח עושה את שלו.
רצ"ב תמונה של רן והכיתוב על החליפה שלו (על הרגל) ואיך לא, ציור של גלדיאטורים קדים לקיסר:

סידורים אחרונים בדנוור
ביום שלישי סגרנו הכל: תהיה סירה מלווה עם פרמדיק, יהיה קייאק מלווה שיעזור לנו בניווט, יהיה צלם של 'ידיעות אחרונות' על הסירה ורן שילון יביא משקאות איזוטוניים וג'לים שמיצרת החברה שלו. קבענו את תחילת המשחה ל- 08:30 בבוקר כי רצינו לאכול ארוחת בוקר מלאה ורוב בתי המלון לא פותחים לפני 07:30 (במקרה הטוב).

רוני מ'קול הים האדום'
אני נוסע לכיוון אילת ביום חמישי בבוקר. העדפתי להגיע יום לפני לאילת כדי לשחות קצת עם החליפה בים וגם כדי לנוח קצת לפני המשחה. ב- 10:30 אמור להיות לי ראיון בקול הים האדום לקראת המשחה (למי שלא יודע – זו התחנה עם אחוזי ההאזנה הכי גבוהים במדינה ובמילים אחרות המאזינים הם 'קהל שבוי' בשל היעדר קליטה של תחנות ממרכז הארץ). המראיין קצת נשמע לי כמי שלא כל כך מבין למה הוא צריך לדבר עם משוגע כמוני ולא משאיר לי הרבה זמן לדבר. ניחא. הקליקו כדי לשמוע את הראיון כאן.

קצת לפני באר שבע אנחנו עוצרים לתדלק ואני בודק מיילים ומוצא המלצות לתזונה של רן לפני ובזמן המשחה (רן הבטיח לכתוב על הנושא באתר אנדיור בקרוב). בעיקרון – ביום שלפני לאכול כל שעתיים כמה שיותר פחמימות ולשתות משקאות ממותקים (לא דיאט). כבר כמעט עשור שלא פתחתי את כל המבערים ואכלתי כמה שאני רק יכול. מי שראה את זה קורה (באלף הקודם) יודע שזה לא מחזה מרנין ובפירוש אסור לצפייה לילדים ונשים בהריון. פתחתי מבערים ושחררתי שסתומים! לאורך היום אכלתי כמעט כל מה שרק אפשר: עוגות, קרואסונים, סנדביצ'ים, קולה, ספרייט, בוטנים, ופלים, חטיפי אנרגיה ומה לא. אכלתי עד שכבר לא יכולתי. ועוד טיפה. אלון משיב למייל של רן שהוא מעשן מידי פעם בעבודה והשאלה שלו אם להמשיך או להגביר. רן עונה לו שהוא מפגר ומורה לו להגביר. גידי ואני עשינו כמצוותו. אני נוסע בכביש הערבה ושוב נוזף בעצמי. "על מה חשבת?".

על מקררים ואנשים
את גידי פגשתי על שפת הים האדום ב- 15:00. רן ואלון ינחתו רק ב- 19:20 ודני ממריא רק ב- 20:15. יש לנו זמן לפגוש את דימה הקייאקיסט שלנו ולי להספיק ולעשות 'נסיעת מבחן' ראשונה לחליפה שהשאיל לי רן. דימה נראה כמו מיני-בר: נמוך ורחב כמו מקרר קטן. מסתבר שיש לנו עסק עם אלוף ישראל לנוער לשעבר, חברו לאימונים של מיכאל קלגנוב ובחור די שקט. אני מביט בו ויודע שסטירה שלו יכולה להשכיב סוס בוגר לכמה שעות של שינה כפויה. אבל דימה מתברר כבחור זהב ומנוסה. הוא ישיט את הקייאק כמה מטרים לפנינו, ינווט ויתווה את המסלול (אנחנו עוברים את נמל אילת) ומכיוון שיש לו GPS הוא יוכל למסור לנו זמנים ומרחקים בזמן 'הפסקות האוכל' שלנו. נשמע טוב. לחצנו ידיים וקבענו למחרת ב- 08:15 בבוקר במעגן הסירות של המרכז הימי לחינוך.
הנה דימה: