"…עד שאדם מחויב למשהו מקננת בו הססנות, האפשרות לחזור בו, חוסר אפקטיביות תמידית. באשר לכל המעשים, יזמיים או יצרניים, יש אמת אחת שהתעלמות ממנה הורגת רעיונות מופלאים ותכניות מושלמות: רק לאחר שאדם מחויב באופן מלא למטרה, ההשגחה והכוח האלוהי מצטרפים גם”
יוהאן וולפגנג גתה

לפני שאני מתחיל לספר את סיפור המסע המופלא הזה, חשוב לי לפתוח ברקע שיסייע להבין טוב יותר מה קרה בסופשבוע האחרון של ספטמבר 2009. היסודות של הסיפור הזה מושתתים על אתוס קבוצתי, ניסיון החיים שלי ועל הדיסוננס שקיים בחיי האישיים.

חלום של מישהו אחר
זה סיפור שמתחיל בחלום של מישהו אחר. בסיום המשחה של ה- 10 ק"מ במסגרת הפרויקט של גידי שפרוט ובלייזר, אלון ורן המריאו לתל אביב מאילת. הם פגשו במהלך טיסה שחיין שסיפר על פנטזיה לארגן משחה של 3 ימים ב- 3 ימים, 10 ק"מ בכל ים. כמה ימים לאחר מכן הם סיפרו לי על החלום. מאז לא הפסקתי לחשוב על החלום הזה…

אספן החלומות
על פניו, עבור שחיין ממוצע לשחות מרחק של 10 ק"מ בים, זה מקביל לריצת מרתון ביבשה מבחינת הזמן, המאמץ המנטלי והקושי הגופני. לשחות שלושה מרתונים יום אחרי יום זה כבר על גבול האישפוז. בדיוק מה שחיפשתי. הזמן: ינואר 2009.

ההתחלה
בסיום הפרויקט עם גידי העליתי שורה של פוסטים שבסופם, ב- 24 בינואר 2009, גידי הגיב כך:
אחרי כל החודשים הללו בכלור של הבריכה;
אחרי כל הצפצופים מהטמפו טריינר;
אחרי שעות של אימונים, קילומטרים של מים;
אחרי קריאה בלתי פוסקת של מאמרים תיאורטיים, צפיה בסרטונים, חפירה באתרי אינטרנט בחיפוש אחרי התנועה המושלמת, היעילה, החסכונית;
אחרי עשרות שיחות על רפיון, רוגע, זרימה, ריכוז, התמדה, אורך תנועה ואורך רוח;
לעזאזל – אחרי עשרה פאקינג קילומטרים בים לא קל בכלל ביום קר (טוב נו, קר ביחס לאילת).

ובעיקר אחרי שבוע מחוץ למים עם כל הגעגועים בראש ובגוף (שזוכר גם זוכר את החוויה) אני כבר מתגעגע, לא יודע איך יראו הבקרים של יום שני בלי האימון המסורתי, מתקשה לחשוב על כל הידע שהתנקז אצלי בחודשים הללו הופך רק לכתבה בעיתון שאחר כך מישהו יעטוף איתו דגים…

זו הייתה תקופה נהדרת, עם טכניקת שחייה נפלאה אבל בעיקר עם חבורה נדירה של מדריכים שבלעדיהם כל זה פשוט לא היה קורה.

אבי אור צחי מור מודי בוריס קארן ומקסים – לכל אחד מכם יש חלק בלתי מבוטל בתהליך העצום שעברתי, זאת לא הפעם האחרונה שבה אני מודה לכם מקרב ליבי.

וגדי – בלי אנשי חזון ומעש מהסוג שלך, המין האנושי היה כנראה עוד על העצים. תודה לך על כל הדרך הארוכה הזאת, על האמונה האמון האימון והמימון ובעיקר תודה על שהפכת אותי מקוף-אדם ליונק ימי.

תודה כמובן גם לדני רן ואלון על החברה הפנטסטית ולדימה, מאיר ויוחאי על הליווי לפני ובמהלך המשחה.

האתגר הזה הוא בטוח לא אתגר השחיה האחרון שלי – אני לא יודע לאן אגיע – אבל אין לי ספק שזו רק ההתחלה.

אז כן, גידיש, זו הייתה רק ההתחלה. יש לנו את הכל מתועד: ככה נולדה התמכרות וככה התחיל שלושה ימים בשלושה ימים. אגב, אני משוכנע שאנחנו רק בסוף ההתחלה. עוד נכונו לנו ימים (מלשון ים) גדולים.

הקפלה הסיסטינית
שלושה בנאים עובדים באותו בניין. את שלושתם שואלים שאלה זהה: "מה אתה עושה?"
הראשון עונה: "אני בונה קיר: מניח לבנה, מורח מלט ועל זה מניח לבנה נוספת";
השני עונה: "אני בונה בניין";
השלישי עונה: "אני בונה את הקפלה הסיסטינית".
שלושה בנאים, שלוש נקודות מבט. מי מהם הכי נהנה מעבודתו?
הכל עניין של פרספקטיבה, דמיון ויכולת לראות את התמונה הגדולה. לפעמים אתה צריך להרחיב את הצמצם ולצפות על הכל ברזולוציה גבוהה יותר – זה עוזר להבין ובעיקר לדעת מה אתה באמת בונה. זה גורם להנאה מהתהליך שהופכת לדלק. מוטיבציה. זה ממתיק את הסיפוק בסוף הבנייה וגם עוזר לחלום חלומות גדולים יותר.

ההרצאה האחרונה
יש סרטון מדהים שרץ ב- YouTube של פרופסור רנדי פוש. רנדי פוש היה פרופסור ידוע ובעל שם, בשנות ה- 40-50, אבא לשני ילדים קטנים שנשוי לאישה מרשימה. ככה פתאום, באמצע החיים פוש התבשר שהוא חלה בסרטן הלבלב ושימיו ספורים. הוא החליט להעביר הרצאה שנקראת "ההרצאה האחרונה". פוש לא נראה חולה והכי חשוב: הוא לא מחפש רחמים! רחוק מזה… יש משהו מיוחד בעצות של מישהו שהולך למות – הן חפות מכל אינטרס. בערך.
למרות שזה נראה ככה, הפואנטה כאן שפוש לא העביר את ההרצאה בשביל הסטודנטים שלו או לקהל הצופים. ההרצאה מיועדת ונוצרה עבור מישהו אחר. רוצים לדעת למי? תצטרכו לצפות. אתם תודו לי על כך… אורך ההרצאה הוא שעה ו- 16 דקות. אני ממליץ בחום לראות את הכל! קבלו לינק רפוי.
אז איך בדיוק קשור פוש למסע שלנו ולנושא בכלל? אחת מעצותיו היא לעזור לאנשים להגשים חלומות. פוש טוען שזו דרך בדוקה לאושר וסיפוק אישי אדיר.
אני יודע, כי אמרו לי, שהמסע הזה היה מכשיר להגשמת חלומות עבור חלק מהמשתתפים. סימנתי V ביומני…
אני יודע, אין לכם זמן לשרוף מול המחשב כדי לראות את כל ההרצאה. אז הקלתי עליכם: קבלו לינק שמכיל רק כמה דקות ממנה.

משקל נוצה
אז איזה מטען אני מביא עימי למסע כזה ובכלל? בואו נאמר שארזתי לבד ואין לי כבודה לשלוח לבטן המטוס. מצוייד בתיק גב שמכיל אוסף של ציטוטים ואמרות קלישאתיים כמו הציטוט בהתחלה ומשל הקפלה הסיסטינית, ידע בסיסי-מינוס במוסיקה ועוד כמה תובנות וציטוטים מסרטים אמריקאיים סוג ז'. אני מגיש את הכרטיס לדיילת ומתיישב במושב. Traveling light כמו שאומרים…

הסוף
עשינו את זה! 16 שחיינים סה"כ השתתפו במסע האתגרי הזה, 9 מתוכם שחו בכל שלושת הימים. זו הייתה חוויה של פעם בחיים ואני מקווה שאדע לספר לכם אותה כהלכה. אני יכול לנסות… בפרספקטיבה של למעלה משבוע מסיום האתגר, אני מבין שאלה היו ימים מהמאושרים בחיי. נו שיט. מבט חטוף בתמונות שלי ברגעים שונים במסע משכנע פי כמה. הנה דוגמה:

אני מביט בתמונות וצופה בסרטון ורואה בעיקר איש מאושר. לא יודע עליכם אבל ככה לפחות אני נראה כשאני מאושר.
ד"ר שיעמום ומיסטר Cool
אז ככה. תהיו רפויים, זה קצת מסובך: יש שני "אני". יש את ד"ר שיעמום: מנהל אפרפר, לבלרון בחסד. נסיך המהדקים, איש הפלורסנט, הניירת, העסקים והמספרים. ויש את מיסטר קול: שחיין מרחקים ומים פתוחים, המדריך הראשי של TI, איש השמש והים, הזן והפוקוס, נסיך הגיאות והשפל. יש הפרדה בין שניהם. שיהיה סדר. הלבלרון היה כאן עוד מראשית הזמן. השחיין הופיע לפתע, לפני כמה שנים והודיע חגיגית שהוא כאן כדי להישאר. האפרפר הסכים. 'המרד' היחיד של איש הפלורסנט הוא הביגוד הלא 'מכובד' והמרד היחיד של השחיין, אם אפשר לקרוא לזה מרד, הוא ההגבלה בשעות קיומו. במצבי שגרה שניהם דיירים ממושמעים שחולקים את הגוף שלי. יש הרמוניה. במצבי קיצון זה קצת יותר מסובך…

תגיד, מה אתה עושה?
אני שומע את הלבלרון צורח לי חזק באוזן. רק לפני שעה העברתי תדריך על שחייה של 10 ק"מ בכינרת לחבורת אנשים קשובה שישבה מולי כשצלם מקצועי מסתובב ליד ומצלם כל פיפס.
המקום: קיבוץ עין גב, בבית ילדים שהושמש לאכסנייה. חושך ואני במיטה מתקשה להירדם. הזמן: 22:30 ערב המשחה הראשון בכינרת והפתיח למסע כולו. אתה? מעביר תדריך? איך אתה יכול לקחת אחריות על זה? תחזור, תחזור למשרד, אתה צריך לעבור על תזרים המזומנים ודו"ח החייבים. על מי אתה עובד? איפה יגאל שילון מתחבא? קרא, קרא לו לצאת.
במצבי קיצון כל הדיכוטומיה הזו צפה ועולה. אבל השחיין נחוש, עשוי ללא חת. סוכן חשאי רדום. ניקיטה של המין הגברי. נשמע לכם מוכר? נו מה, הרי גם סופרמן מחליף זהות במצבי קיצון והופך מפקיד אפרפר לסופרמן. נהנה מפרקי זמן קצרים של גבורה, אצילות נפש ודוגמה אישית. טוב, טוב, אני מפסיק. הבנתם את הנקודה…

מה נערה כמוך עושה במקום מגעיל כזה?
בעצם, למה השחיין נולד? הרי זה נגד הטבע. מה גורם לפקיד צפוני-בורגני לארגן אירועי אקסטרים, להתחבר לאנשים שקיים ספק סביר שהם לא בקו השפיות? הרי הוא לא עשה זאת מעולם. זו קרקע בתולה. לא חרושה.
יש לי הסברים. אני לא בטוח שהם הנכונים אבל אנסה להסביר לכם וגם לי:
כי אני כבר באמצע החיים וחיים רק פעם אחת;
כי חלה עליי חובת ההוכחה כלפי לקוחותינו: אם פקיד בורגני יכול – כל אחת יכולה;
כי דרך השחיין אני יכול לחיות חיים אלטרנטיביים;
כי זה מרגיז את ד"ר שיעמום;
כי אני נהנה ללכת נגד הרוח;
כי זה לא 'רציני';
כי ככה אני יכול לעזור לאחרים להגשים חלומות;
כי אני יכול;
והכי חשוב: כי ככה אני מרגיש שאני חי!

כאמור, כל הרקע הזה נועד כדי שתבינו מאיפה אני בא. הסיפור הזה הוא של השחיין. הוא גם מקליד וכותב אותו. הלבלר מתקשה להאמין עד עכשיו שזה קרה. מדחיק.

מאת: גידי שפרוט, שחיין TI, אוקטובר 2009

"הגוף זוכר" – את המשפט הזה שמעתי לראשונה מאלון פלד הגדול במהלך הבליסה שלפני משחה ה10 ק"מ הראשון שלי בינואר. מסביב לאותו שולחן ישבו גם דני "זקן אבל לפנייך" זילברשטיין, רן "אני חייב לאכול משהו וחשוב מאוד שגם אתם" שילון, גדי "רפוי אבל לפנייך" כץוגם אשתו מירב וי' היורש. ההתרגשות הייתה גדולה ואלו מאיתנו שמעולם לא מצאו סיבה מספיק טובה כדי להתנסות באתגר סיבולת כלשהו ניסו לשאוב קצת טיפים מנטליים, שלא לומר תמיכה נפשית, מהותיקים.

קצת לפני שצמד המילים "הגוף זוכר" פילח את השיחה התברר לנו במפתיע שמר פלד ירד לאילת באופן ספונטני. בניגוד לגדי דני ולכותב שורות אלו, שבילינו שלוש פעמים בשבוע בבריכה וספרנו בלטות הלוך-חזור, ולהבדיל מרן שנמצא בכושר באופן קבוע מתוקף תפקידו, אלון פשוט קיבל טלפון, עלה על מטוס ובא לשחות. את הבטחון שהוא יצליח לשרוד את המשחה הארוך הוא תלה על אותו מסמר בן שתי מילים – הגוף זוכר. כבר משמיעה ראשונה ידענו שיש פה אמת צרופה ומזוקקת אבל לא הייתה לנו שום דרך לשאוב השראה או עידוד מהמילים האלו כי לגוף הפרטי שלנו לא היה מה לזכור. טו מייק אה לונג סטורי שורט אלו היו המילים של אלון פלד הגדול ובבוקר שאחרי הבליסה הוא שחה עשיריה, אכל סטייק, עלה על מטוס וחזר הביתה כאילו כלום. מלך.
אגב, לצידו של פלד באותו מטוס ישב איש אחד שאני לא מכיר אבל היה לו רעיון שאז נשמע מסעיר ומופרך כאחד – לשחות שלושה ימים בשלושה ימים.

כשקפצתי מסירת הדייגים אל המים החמימים של הכנרת בבוקר ההוא עוד לפני שהשמש הג'ינג'ית של הבוקר טיפסה מהגולן השתמשתי במילים של אלון כדי לא להיתפס להיסטריה. היו לי סיבות טובות להרגיע את עצמי –בדיוק כשהתחלתי להדביק את הקצבים בתכנית האימונים הדמיונית של לוגסי בא הכאב המוכר בכתף שמאל כדי להוכיח שהגוף זוכר גם דלקות.
בשבועות שלפני הכנרת נמנעתי משחיה באופן מוחלט ובניתי לי תכנית אימונים אלטרנטיבית שמבוססת על סטייקים בירות ושעות שינה. תיכננתי לשחות ממש לאט את העשיריה הראשונה. בניתי על זה שאת העשיריה השניה אני אשרוד מתוך האינרציה וקיוויתי שבעשירה של אילת איזה כוח מסתורי ינשוף רוח גבית במפרשיי.
מה רבה הייתה שמחתי כששבועיים לפני המשחה גיליתי שהמגזין שאני עובד בו שולח אותי למירוץ יאכטות בריביירה הצרפתית בדיוק כשמתחיל המשחה השני. הנה, אמרתי לעצמי – מצאת לך דרך מכובדת להתחמק מהטירוף הזה. הגוף זוכר איך לשחות 10 ואפשר לוותר על ליצור לו זכרון של 20. את הכרטיסים לטיסה קיבלתי במייל כשכבר היינו בעין גב ורק אז התברר שלוח הזמנים דווקא מאפשר לי לשחות גם בים התיכון.

מכיוון שההתרגשות מנעה ממני שינה בלילה שלפני עין גב החלטתי לנסות ולבדוק מה הגוף זוכר מהפעם היחידה ששחיתי למרחק כזה – המשחה ההוא באילת שהגוף זוכר. זכרתי את השקט שבתוך המיים, דקות ארוכות של דממה ימית שמופרעת רק על ידי צלצולי הבועות שמייצרת הנשימה. זכרתי שמאיזושהי סיבה עלומה זה לא היה קשה, שההצקה היחידה הגיעה מכיוונה של שלפוחית השתן שכל הזמן רצתה להתרוקן וכל הזמן רק התמלאה בעוד משקאות איזוטוניים ומים. זכרתי שהלשון התכווצה מרוב מליחות, שבמהלך הפסקות האכילה כל מה שרציתי זה להמשיך לשחות ושבקילומטר האחרון נשאר לי מספיק כוח כדי להגביר את הקצב.
מעל לכל שיננתי את התובנה העיקרית שלי מהמשחה באילת – שאסור להפריע למכונה.
הגוף עובד באופן מונוטני, האגן סב על צירו מצד אל צד, הידיים נמתחות וגורפות וחוזר חלילה. התנועה הזאת יכולה להתרחש שוב ושוב רק אם לא מעורבת בה מחשבה, אם היא מניעה את עצמה. ברגע שהראש מתערב בה הכל מופרע, מתפזר, הופך קשה. פעם סיפרו לי שחברת בואינג משווקת את המטוסים החדשים שלה עם רוטווילר שיושב בקוקפיט וחושף שיניים בכל פעם שהטייס מנסה לגעת באחד המכשירים ולהפריע את עבודת הטייס האוטומטי. גייסתי לעצמי כלב שמירה כדי שישחה לידי וידאג שלאורך המשחה אנתק את הצד החושב של הגוף ופשוט אתן למכונה לעבוד. מכיוון שלא מצאתי שם טוב לכלב הזה החלטתי לקרוא לו פינקלשטיין על שמו של צחי פינקלשטיין הפארש שמפחד לשחות למרחקים.

הדבר הראשון שציינתי לעצמי כשהתחלנו לשחות לעבר עין גב הוא שלמים יש צבע שבאייטיז קראו לו "ירוק בקבוק". אלו המילים שהתגלגלו לי בראש לאורך כל 45 הדקות הראשונות. מפאת השעה, חמימות המים והתנועה האיטית זה היה כמו לישון ולחלום שאתה חולם. המיינד שלי לא בדיוק נכח בסיטואציה. המכונה עבדה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעזוב מדי פעם את הירוק בקבוק, להסתכל אל לוח השעונים ולבדוק שלא נדלקה שום נורה אדומה. בכל פעם שגיליתי שהראש מפריע למכונה לעבוד אמרתי לעצמי את צמד המילים "ירוק בקבוק" וחזרתי לבהות בירוק של המיים.
הקצב הקבוע של הנשימה והתנועה הכניס אותי למין מצב מדיטטיבי, הגוף עובד, הראש רק מתבונן בגוף עובד, פינקלשטיין דואג שהם לא יפריעו אחד לשני. וזה המשיך כל הדרך עד שעלתה השמש, הירוק הצהיב וקרניים אלכסוניות פילחו את השלולית הלאומית.
כשנחתנו על החוף בעין גב היה ברור לי לחלוטין שהמשפט הישן של פלד נכון. הגוף זוכר. אבל אז, תוך כדי הבליסה האינסופית שנועדה להכין אותנו לעשיריה של תל אביב חשבתי לעצמי שהגוף אמנם זכר איך שוחים 10 אבל הוא מעולם לא שחה 20 יום אחרי יום. זה גרר כמובן ליל שימורים נוסף והכנה מנטלית על סף תמיכה נפשית נוספת וזה נגמר לפנות בוקר בחוף הנכים בהרצליה.

להכנס שוב למים מלוחים היה תענוג שהופרע רק על ידי הקצב הרצחני שהכתיבו כל הגיבורים שלא שחו בכנרת. גם הנוכחות של אלון פלד על הקיאק הועילה מאוד לשקט הנפשי. מכאן והלאה כל שנותר לעשות הוא לשחות, להפעיל את המכונה ולתת לה לעבוד ללא הפרעה. הגוף עבד טוב אתמול, לכן אין סיבה שהוא לא יעבוד היום. הכתף הדלוקה לא הציקה, העייפות המצטברת לא הטרידה והגוף זכר. האתגר האמיתי היה ההתחמקות האינסופית מהמדוזות. ברגע שהצלחתי להטמיע גם את המבט קדימה אחת לכמה תנועות, מבט שנועד לאתר את השקפקפיות העוקצניות האלו חזרתי למוד המדיטטיבי. הפעם את העכירות הירוקה החליפה הקרקעית הסלעית והמגוונת של הים התיכון עם ראות נדירה של כעשרה מטרים.
לוח הזמנים שלי באותו יום היה מאוד צפוף. הטיסה שלי נקבעה לצהריים, בערב כבר הייתי אמור לעמוד על הרציף במרינה בקאן ולהכיר את הצוות שילווה אותי במהלך מרוץ היאכטות. בבוקר שחיתי. בכל פעם שמחשבה על המשך היום שלי חילחלה אל הראש נשפתי אותה בבועות גדולות בחזרה אל המים. בכל פעם שצפה בי הדאגה למצב העייפות שלי ביום שאחרי הטבעתי אותה אל הקרקעית. רק שחיתי, התחמקתי ממדוזות וניסיתי, ללא הצלחה, להשתין תוך כדי שחיה.

אומרים שהחיים הם כמו רכיבה על אופניים – אם זה קל מדי זה סימן שאתה בירידה. פולנים. בתור אדם שמאמין שהחיים צריכים להיות קלים אני משתדל לנקוט בגישה שאומרת שאם זה קל מדי אפשר להגביר קצב. בקילומטרים האחרונים הרגשתי שמאגרי האנרגיה שלי מלאים והחלטתי שאם יתאפשר לי להגביר קצב אעשה זאת. הרי לא ציפה לי משחה נוסף באילת ביום שלמחרת ובמטוס יהיה לי מספיק זמן לנוח. את שני הקילומטרים האחרונים שחיתי לצד גדי וקת'י בקצב גבוה ומהנה. דהרנו אל עבר המרינה כמו סוסים שמריחים את האורווה, כמו מלחים שחצו את האוקינוס ורק רוצים להניח רגל על היבשה.
אומרים שרוב התאונות קורות קרוב לבית. לא הייתה שום סיבה שאחשוב על המשפט הזה במהלך השחיה אבל בסוף גם תורו הגיע. כשאתה קרוב לבית אתה מרגיש בטוח ולכן מסיר הגנות, מפחית את הערנות, חשוף יותר לסכנות. גדי ביקש שנעצור ונמתין לשאר הקבוצה כדי להגיע אל החוף ביחד. עברתי לשחות על הגב, נהנה מהאופוריה הנפלאה שמספקים האדרנלין והאנדורפינים ואז זה בא. נתקעתי במישהו, או במשהו. כאב חד פילח את הכתף הימנית שלי מהאוזן ועד מרכז הגב. מליוני מחטים ננעצו בבשרי ברגע אחד וסחטו ממני זעקת כאב.
הסתובבתי אינסטינקטיבית וראיתי אותה, מדוזה. עדכנתי את אלון שהיה על הקיאק לידי ושאלתי אותו אם יש לו חומץ. התשובה היתה שהבקבוק על הסירה והיא כבר חזרה למרינה. חשבתי שאני מתפוצץ. נשאר לנו בערך קילומטר עד הקצה והכתף שלי הרגישה כאילו מישהו הדליק עליי מדורה. החלטתי שאין ברירה אלא להמשיך, אפילו הרהרתי במחשבה שכאב הצריבה יעזור לשחרר עוד אדרנלין ואנדורפינים למחזור הדם. ושוב שחיתי, הפעם עם מטרה, שחיתי לעבר
החומץ שקיוויתי למצוא על החוף. אחר כך באו הצילומים והסיפורים וההמולה הערנית של אנשים מפוצצי אדרנלין שבדיוק השלימו חוויה של (לפחות) פעם בחיים ולא רוצים שזה יגמר. ידעתי שאין לי הרבה זמן לחלק הזה של היום ואחרי שמצאתי את כל הציוד שלי ואת הדס (כפרה עליה – ליוותה אותנו מהסירה במשך יומיים ונהנתה מכל רגע – מוסרת ד"ש) עפתי הביתה כדי לסיים לארוז ולצאת לשדה התעופה. רק בערב, במלון בקאן הזדמן לי להציץ מבעד למראה במזכרת המפוארת שהשאירה המדוזה על הגב שלי. אני לא חושב שלזה אלון פלד התכוון כשהוא אמר שהגוף זוכר, אבל זו ללא ספק עוד דרך.